• מדוע חסרי חוש הומור ממשיכים לספר בדיחות לא מצחיקות?
  • האם השמעת מוזיקה קלסית אכן מסייעת להתפתחות תינוקות?
  • מדוע רזים וגבוהים משתכרים יותר?
  • האם אפשר להזיז שולחן בכוח המחשבה?
  • מדוע נולדים יותר בנים מבנות?
  • מהו הרגע הנכון לנתק ידיים מחבל של כדור פורח שעומד להמריא?
  • מדוע טעון אחד הרובים של כיתת יורים בכדור סרק?
  • כמה שווה גופתו של המחבר? ושל הקוראים?

בכתיבה אישית ושנונה, המזוהה כבר עם מחבר האם שימפנזים חושבים על פרישה ורבי־מכר נוספים, יעקב בורק עונה בספרו החדש על כל השאלות הללו. אך אל תטעו בסגנון הנגיש והקולח ואל תטעו בכותב. איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך הוא ספר חתרני של מי שמבין שהצלחתו הפיננסית כרוכה במחיר שחברה שלמה מתבקשת לשלם. יעקב בורק מגייס את המחקר המדעי המעודכן ביותר, מודעות חברתית עמוקה ואת ניסיונו העסקי הרחב כדי להשיב על השאלה החשובה בעיניו מכול: כיצד ייתכן שבעידן של צמיחה כלכלית חסרת תקדים צמח אי־השוויון לממדים המאיימים על קיומנו כאזרחים. בורק מאיר את נקודות החולשה האנושיות והכלכליות המרכיבות את מציאות חיינו, ומגבש אותן לתמונה מטרידה של שיטה שאיבדה את דרכה. הוא גם מציע למי שהשכילו לפענח את חוקי המשחק, להתרגל לרעיון שעליהם להחזיר חלק גדול יותר מפירות הצלחתם, ולקוראים – לשקול את שותפותם בסדר חברתי חדש. הספר שופע תובנות, רבות מהן משעשעות. בין השאר, נוכל ללמוד מהם התרגילים היעילים ביותר לחיזוק כוח הרצון, מה סוד עמידותן של אגדות אורבניות, מהי מודעת גיוס הכסף היעילה ביותר, ומדוע קשה לנו כל כך לשנות את עמדתנו בעקבות מידע חדש - כמעט כמו למצוא חתול שחור בחדר חשוך.

אזרח ממוצע מבלה שמונה שעות ביממה מול פיתויים שונים, משקיע שלוש שעות בהתנגדות להם וחצי שעה בכניעה מענגת לפיתויים שלחלקם הצליח להתנגד קודם. השחקנית מיי ווסט כבר אמרה: "בדרך כלל אני נמנעת מפיתויים, אלא אם כן איני יכולה להתנגד להם."

קטעים מהספר

משפט הקופים

בניסוי שנערך לפני שנים באוניברסיטת שיקגו הוכנסו לכלוב חמישה קופים. במרכזו של הכלוב היתה תלויה בננה ותחתיה הניחו החוקרים גרם מדרגות. לא חלף זמן רב ואחד הקופים החל לטפס לכיוון הבננה. ברגע שנגעה כף רגלו במדרגה הראשונה הותזו על הקופים האחרים בכלוב מי קרח. לאחר זמן מה ניסה קוף אחר את מזלו ושוב התיזו החוקרים מים קרים על חבריו לכלוב, וכך כמה פעמים נוספות. לבסוף הוצא צינור המים הקרים מתוך הכלוב, אך כל אימת שאחד הקופים שם פעמיו אל הסולם מנעו זאת ממנו הקופים האחרים, לעתים באלימות בלתי מרוסנת. בשלב זה הוציאו החוקרים את אחד הקופים מהכלוב והחליפו אותו בקוף אחר. הקוף הטרי הבחין מיד בבננה וניסה לקטוף אותה, אלא משהניח את רגלו על המדרגה הראשונה התקיפו אותו מיד שאר הקופים שביקשו למנוע ממנו להמשיך. לאחר ניסיון נוסף למד גם קוף זה כי אם שלמותו הפיזית חשובה לו מוטב שיוותר על הבננה. בשלב הבא הוחלף עוד קוף בקוף רענן והתהליך חזר על עצמו — גם הקוף שהצטרף זה לא כבר נטל חלק בהתקפה על הקוף החדש שניסה את מזלו בהשגת הבננה, ואף גילה התלהבות מיוחדת השמורה בדרך כלל למי שאך זה המירו את דתם או ללוחמים צעירים המבקשים להרשים את חבורת הוותיקים ביחידה הקרבית שאליה הצטרפו לאחרונה. ואז הוחלף קוף שלישי. מחליפו עשה דרכו לסולם ונענש מיד בפראות בידי כל השאר. לשניים מאלה שהכו אותו, המצטרפים החדשים, לא היה כל מושג מדוע נמנע מהם לטפס על הסולם ועוד פחות מכך מדוע הם נוטלים חלק בתקיפתו של הקוף החדש. לאחר שגם הקוף הרביעי והקוף החמישי מקבוצת הקופים המקורית הוחלפו, לא נותרו עוד בכלוב קופים שחוו על בשרם את התזת המים הקרים. ובכל זאת, אף לא אחד מהקופים שנותרו בכלוב לא ניסה לטפס על המדרגות בדרכו אל הבננה.

את הסיפור הקליט הזה שמעתי לפני זמן מה מפי מדריך סקי שניסה לשכנע אותי כי בדומה לקופים, אימצתי כמה הרגלי גלישה מזיקים שמעולם לא טרחתי לבחון את מקורם. בשלב זה הייתי אמור לזכות בהארה ולאמץ טכניקת גלישה חדשה התואמת יותר את הציוד המודרני שהשתכלל מאז שהתוודעתי, לפני שנים רבות, לספורט המרענן הזה. אני מצדי העדפתי לאמץ דווקא גלישה מסוג אחר כדי להתחקות על שורשיו המחקריים של הסיפור. בחיפוש ברשת צף הסיפור על לקחיו החינוכיים חיש קל. גרסאות מסוימות העדיפו סולם על גרם מדרגות ואחרות הסתפקו בארבעה קופים בלבד. בגרסה אחת, שבה הושמו בפי הקופים מילים אנושיות, שואל הקוף המוכה את הקופים האחרים: "אבל למה?" ואלה עונים לו במקהלה: "כי כך עשינו זאת כאן מאז ומעולם."

הבעיה העיקרית של המחקר המתואר היא שהוא לא התקיים מעולם. בשנת 1967 נחקרה אמנם התנהגותם של קופי רזוס בידי חוקר קנדי, שהעלה את ההשערה שקוף תמים שהוכנס לכלוב עם קופים אחרים שסיגלו לעצמם התניות מסוימות עשוי לאמץ התניות אלה, אבל זה, פחות או יותר, הכול. ברוכים הבאים למחלקת המחקרים שהפכו לאגדות אורבניות. את הסיפור הזה סיפרתי לקוראי כבר יותר מפעם, אבל זו בדיוק הדרך שבה זוכות אגדות אורבניות לחיים משלהן — כאשר חוזרים ומספרים אותן פעם אחר פעם. עם זאת, צפה ועולה השאלה: כיצד אנו חושדים בממצאי מחקרים מדעיים של חוקרים ידועים המתפרסמים בכתבי עת מכובדים ובה בעת ממהרים לאמץ מסקנות מחקר הזוי שאפילו לא התקיים? מה יש בה באגדה האורבנית שהופך אותה לאינפורמציה כה קליטה, כאשר כל כך הרבה פרטי מידע חשובים יותר אינם מצליחים לחדור אפילו את סף הכרתנו?

ראיתי קוף שמנגן מוצרט

"שקר יכול להקיף את מחצית העולם לפני שהאמת מספיקה אפילו לנעול את מגפיה."
- מרק טוויין

לאגדות אורבניות יש לעתים תכופות לקח מוסרי, כמו בסיפור הקופים בכלוב, והן בראש ובראשונה סיפורים — יש להן רקע, גיבורים, עלילה המגיעה לשיא ושורת מחץ המתירה את הסבך העלילתי. הן מסייעות לאנשים לשעשע את עצמם ולהנחיל לאחרים ערכים ונורמות חברתיות, ומקצתן משקפות פחדים ודאגות המשותפים לרבים. אגדות אורבניות קונות אחיזה בלבנו כי הן מספקות תובנות חברתיות מאירות עיניים בהקשרים תרבותיים או כלכליים המעסיקים את כולנו. קשה להתחקות על מקורן והשורשים של חלקן נטועים בעבר, אך לאגדות אורבניות כמו סיפור הקופים, שמקורן במחקר מדעי לכאורה, יש יתרון שאינו מאפיין אגדות אחרות: אפשר לעקוב אחר התפתחותן כיוון שמקורן מוגדר ומזוהה.

אגדה מפורסמת אחת כזאת טוענת כי האזנה של תינוקות למוזיקה קלאסית (ובייחוד ליצירות של מוצרט) משפרת את האינטליגנציה שלהם. מקורה של האמונה במחקר שפירסם בשנת 1993 כתב העת Nature, שמצא כי סטודנטים שהקשיבו לסונטה של מוצרט במשך עשר דקות שיפרו את ביצועיהם במבחן של אינטליגנציה מרחבית ב־10-8 נקודות איי־קיו. הממצאים, שזכו לשם "אפקט מוצרט", הציתו גל מחקרים עוקבים שניסו לשחזר את תוצאות המחקר המקורי אך הפיקו במקרה הטוב תוצאות מעורבות. ניתוח השוואתי מקיף שהתייחס ל־16 מחקרים שונים בנושא הגיע למסקנה שהאפקט הכולל זניח. אך אף שאפקט מוצרט לא הצליח לעמוד במבחן של אמות המידה המדעיות הוא זכה לפופולריות סוחפת בציבור הרחב. המחקר צוטט באינספור דיונים ציבוריים שעסקו בחינוך בכלל ובפיתוח מיומנויות של עוללים בפרט. בשיאו של השיגעון העבירה מדינת ג'ורג'יה תקנה שהבטיחה חלוקת אלבום מוזיקה קלאסית לאמהות שילדו זה מקרוב. מדינת פלורידה, מצדה, אישרה תקנה שלפיה מעונות יום במימון המדינה ינגנו מוסיקה קלאסית בכל יום. חנויות הציגו ספרים ואלבומי מוזיקה מתאימים ושיעור המודעות של האוכלוסייה לתופעה הגיע ל־80 אחוז. התופעה נפוצה גם אל מעבר לים והפכה לאחת האגדות האורבניות המצליחות ביותר מעולם.

אדריאן בנגרטר וצ'יפ הית' מאוניברסיטת סטנפורד התחקו על התפתחותה של האגדה האורבנית המדעית הזאת. במחקר הראשון שערכו ניסו השניים לעקוב אחר התפתחות העניין התקשורתי באפקט מוצרט. הם סרקו את כותרותיהם של חמישים העיתונים המובילים בארצות הברית במשך שמונה שנים לאחר פרסום המחקר המקורי, והשוו את מספר הפעמים שהמאמר הוזכר למספר הפעמים שהוזכרו 22 מאמרים אחרים שהתפרסמו ב־Nature בחודש שקדם לפרסום אפקט מוצרט, ובחודש שלאחריו. הממצאים מייצגים היטב את הדרך שבה מתפשטת אגדה אורבנית המבוססת על מחקר מדעי: אפקט מוצרט צוטט שבע פעמים בלבד בשנת פרסום המחקר (האחרים צוטטו בממוצע 5.8 פעמים), אך מאז צבר תאוצה ובתוך עשר שנים היה מספר הציטוטים שזכה להן גדול פי 11.4 ממספר הציטוטים שלו זכו המחקרים האחרים (במקרים רבים האזכורים היו קשורים לאירועים חיצוניים למחקר, כמו התחיקה במדינות מסוימות שהוזכרה כאן ופרסום ספרים הקשורים לתופעה).

המחקר השני שערכו השניים נועד לספק תשובה לשאלה מה היה סוד קסמו של המחקר מלכתחילה. כצפוי, מסקנות המחקר שילבו היטב בין האמונה העממית שלמוזיקה השפעה חיובית ובין התחושה המנחה הורים רבים שעל פיה קיימת תקופה קריטית בהתפתחותם של ילדים המשפיעה על חייהם באופן בלתי הפיך. אך החוקרים כיוונו גבוה יותר. בתרבות שבה הורים מרגישים אחראים באופן מוחלט להתפתחות של ילדיהם וגני ילדים מסוימים בארצות הברית נקראים "מרכזי פיתוח ילדות", נראה לחוקרים שכל אמצעי שיכול לקדם את הצאצאים יזכה לתשומת לב רבה, שלא לדבר על ההקלה מהאשמה המתלווה חשש שלא דאגנו להם מספיק. בנסיבות אלה הניחו החוקרים כי המחקר יצוטט יותר במחוזות שבהם רמת החינוך נחשלת יחסית. הם השוו 34 מדינות בארצות הברית שאת כותרות העיתונים המתפרסמים בהן אגרו בבסיס המידע שהקימו, ודירגו אותן על פי רמת החינוך בהן. משוואת הדירוג כללה תוצאות מבחנים ארציים, הוצאה ממשלתית ממוצעת לתלמיד ושכר המורים במדינה. ואמנם, התברר כי יש מתאם גבוה בין רמת החינוך במדינה מסוימת ובין שיעור הפרסומים שהתופעה זכתה להם בעיתוניה של אותה מדינה. כלומר, חרדתם של הורים לחינוך ילדיהם היתה במקרה זה מצע הדאגה שעליו פרחה האגדה האורבנית המדעית של אפקט מוצרט, לפחות במדינות שבהן רמת החינוך נמוכה יחסית.

אבל רגע, פרט פעוט חמק עד כה מעינינו: אם במחקר המקורי השתתפו סטודנטים, כיצד ומתי בדיוק התרחש המעבר שבעטיו נקבע כי דווקא זאטוטים עולי ימים יוצאים נשכרים מההאזנה למוסיקה קלאסית? החוקרים בדקו מדגם של 478 מאמרים שהתייחסו לתופעה במשך שמונה שנים מאז דווחה לראשונה, וניסו לברר את השכיחות היחסית שבה הוזכרו סטודנטים, ילדים ותינוקות כמי שנהנים מהתופעה. אוכלוסיית המחקר המקורית, סטודנטים, הוזכרה ב־80 אחוז מהמאמרים שפורסמו בשנת 1994, אך מיד לאחר פרסום המחקר המקורי הוזכרה רק ב־ 30 אחוז מהמאמרים שפורסמו אחרי שנת 2000. תינוקות, לעומת זאת, שמקומם נפקד מבציר מאמרי העיתונות של שנת 1994, הוזכרו בכ־55 אחוז ממאמרי שנת 1999 ובמאמרים שפורסמו בשנים שלאחר מכן. הממצאים המפתיעים הללו מחזקים את ההנחה שהמוטציות בסיפור המקורי עולות בקנה אחד עם מוסכמות תרבותיות מקובלות, המתייחסות במקרה זה לאמונה כי בהתפתחותם של ילדים יש "תקופה קריטית" (שתוצאותיה בלתי הפיכות, לטוב או לרע) ולדאגת ההורים לחינוכם הראוי. מכאן שרעיונות מסתגלים לאווירה הפסיכולוגית והתרבותית של מי שאמור לארח אותם.

***

למרבה הצער לא ניתן לעקוב אחר רוב האגדות האורבניות באותה קלות שמאפשרות אותן אגדות שנסמכות, לכאורה, על מחקר מדעי. אתר הדגל של חובבי האגדות האורבניות הוא snopes.com , והוא מכתיר את עצמו כמקור ההתייחסות המקיף ביותר ברשת לאגדות כאלה, סיפורי עם, מיתוסים, שמועות ואינפורמציה מטעה. ניתן לגלוש באתר על פי קטגוריות (יש לא פחות מ-43 כאלה) או לקפוץ ישר לרשימת 25 הסיפורים החמים ביותר. בקטגוריית הפשע, למשל, תוכלו למצוא את הסיפור על מעשן סיגרים שביטח כמה מאות מהם נגד שריפה. לאחר שנהנה לעשן את כולם תבע את חברת הביטוח בטענה כי הסיגרים עלו באש. חברת הביטוח סירבה לשלם והאיש תבע אותה. השופט הורה לחברה לפצות את המבוטח, אך כאשר קיבל האיש את הכסף מיהרה החברה לבקש את מאסרו בשל הצתה. על פי snopes.com, הסיפור נולד באמצע שנות השישים של המאה הקודמת ונמצא חסר ביסוס. עורכי האתר החרוצים פורשים בפני הגולש מאות אגדות מסוג זה, מנתחים את מקורותיהן וגוזרים את דינן כסיפורים אמיתיים, מופרכים או במקרים רבים כאלה שיש בהם גם גרעין אמת. אחד כזה מספר על נהג מקליפורניה שקיבל לתיבת הדואר שלו דוח מהירות בצירוף התמונה שצילמה המצלמה שעל פניה חלף, והוראת תשלום קנס בסך 40 דולר (מדובר בשנות הששים). הנהג הזועם החזיר את המכתב בצירוף תמונה של שני שטרות של 20 דולר, הקנס המבוקש. שבוע מאוחר יותר קיבל מכתב תשובה מהמשטרה וכשפתח את המכתב מצא שם צילום של זוג אזיקים.

האתר TopTenz.net מדרג, בין השאר, את עשרת המיתוסים והאגדות האורבניות שזכו לקהל המעריצים הרחב ביותר. החל בטענה שאם תשימו שן בכוס קולה בערב היא תאוכל עד הבוקר, דרך סיפורי האימה על תנינים ששוחררו למערכת הביוב העירונית וכלה בסיפור שזכה במקום הראשון המכובד, האגדה על שוד הכליה שזכתה להיות מונצחת גם בקולנוע. הסיפור החל כנראה בשנת 1997, כאשר מכתב אזהרה החל לעשות את דרכו ברשת ולהתריע מפני פשע חדש. ברוב הגרסאות מסופר על איש עסקים במסע המוצא את עצמו בבר ונענה להצעה של זר, הפוצח איתו בשיחה, להרים עמו כוסית. עד מהרה מיטשטשת הכרתו של הסוכן הנוסע והוא מתעורר בחדר במלון בלתי מוכר, בדרך כלל בתוך אמבטיה מלאה קרח. פתק שהונח בסמוך מציע לו לצלצל לשירותי החירום וכשאלה מגיעים מתברר כי נפל קורבן לרשת נוכלים שסיממה אותו ושדדה מגופו כליה כדי למוכרה בשוק השחור. הסיפור מצוץ מן האצבע וארגון בריאות אמריקאי, שביקש ממי שנפגע משוד כליה לפנות אליו, לא קיבל ולו פנייה אחת.

בשנת 1981 פורסם ספרו של יאן ברונוונד, "הטרמפיסט הנעלם: אגדות אורבניות אמריקאיות ומשמעותן" (The Vanishing Hitchhiker: American Urban Legends and Their Meanings), שעורר מודעות ציבורית רחבה לתופעת האגדות האורבניות. ברונוונד הצביע בספרו על כך שאגדות אורבניות וסיפורים עממיים אינם ייחודיים לחברות פרימיטיביות, ומניתוחם ניתן ללמוד הרבה על התרבות של יוצריהם. אחד המאפיינים של אגדות אורבניות הוא העדר פרטים ספציפיים של מקום, זמן, שמות המעורבים ומידע מזהה דומה. רבות מהן מעדיפות נושאי אימה, פשע, מזון מורעל או מצבים אחרים שעשויים להשפיע על אנשים רבים. על פי ברונוונד, כל מי שחש מאוים מהסיפור יחוש להזהיר את היקרים לו, וכך זוכה הסיפור בכנפיים המבטיחות את תפוצתו.

בדומה למיתוסים, האגדות האורבניות זוכות לאוזן קשבת כי הן מחזקות השקפות עולם קיימות בציבור ומסייעות להסביר אירועים שנראים מורכבים להבנה. החוקרים גם מבינים כבר כי אגדות אורבניות מסייעות לנו להתמודד עם פחדינו המודחקים. סיפור על כלב שהוברח ממדינה אחרת והתגלה כחולדה מפותחת משקף פחד ממהגרים בלתי חוקיים; סיפור על נער שבלע בטעות ביצת נחש משקף פחד מחומרים הגורמים לזיהומי קיבה; וסיפור על הכלה שביטלה את טקס כלולותיה לאחר שגילתה כי חתנה המיועד שכב עם אחותה ימים ספורים לפני הטקס משקף חשש מפני אי-נאמנות. באמצעות סיפורים כאלה אנו אמורים לרכוש רמה מסוימת של שליטה בפחדים ולהזהיר אחרים מפניהם.

***

תיאוריות שונות בפסיכולוגיה חברתית מנסות להסביר את הדרך שבה מופצים רעיונות ואת הסיבה שבגללה הם מצליחים לקנות אחיזה בלבותיהם של אנשים. רובן מעריכות כי הפצתם של רעיונות ממלאת פונקציה חברתית במובן זה שהם נותנים מענה לצורך אמיתי של יחידים או חברה. ניסוח עממי של ממצאי מחקר מדעי, למשל, מסייע לאוכלוסייה הכללית להתמודד עם האיום הגלום במחקרים כאלה למי שאינם מיומנים בקריאת תוצאותיהם. שמועות, מצדן, נפוצות באוכלוסייה כתגובה לאי-ודאות וחרדה, ומחקר אחד אף איתר קשר בין נטייה לחרדה בקרב נבדקים ונטייה להפצת שמועות. סיפורי קונספירציה - קרובי משפחה של השמועות - מבוססים על הרעיון שמאחורי אירוע חברתי, פוליטי או כלכלי חשוב עומדת תוכנית סודית שאינה ידועה לציבור. תוכנית זו מופעלת על ידי גורמים ערמומיים בעלי כוח והשפעה כדי להשיג מטרה זדונית. גם סיפורים אלה מסבירים בדרכם עולם מורכב ומפשטים אותו מאוד על ידי חלוקתו לכוחות חושך ואור.

מעניינת במיוחד התיאוריה המייחסת לתופעה שורשים אבולוציוניים. בשנת 1976 פירסם הביולוג האבולוציוני והסופר הנודע ריצ'רד דוקינס,את ספרו "הגן האנוכיי". בספר הציע לראשונה את האפשרות שמטען תרבותי בכלל, ורעיונות בפרט, מופצים, בדומה לגנים או וירוסים, באמצעות יחידות אינפורמציה שכינה Memes. המצאת הגלגל, טבעות נישואים או פיסת רכילות עסיסית - כולם יחידות אינפורמציה תרבותית המופצות בדרך זאת. כדי שמם יתפשט הוא זקוק לכמה מאפיינים המקנים לו "דביקות". לבדיחה תפלה, למשל, אין כל דביקות והיא גוועת במוות עלוב על שפתיו של המספר הראשון. רעיונות דביקים מנוסחים בפשטות, הם מפתיעים, קונקרטיים, אמינים, סיפוריים ורגשיים. את ההבחנה הזאת מציעים צ'יפ ודן הית' בספר שפרסמו ב-2007 בשם "ככה זה נדבק: מדוע יש רעיונות ששורדים ואחרים נעלמים".

מחקר שערך הית' עם עמיתים והתפרסם ב־2001 התמקד באפשרות שתפוצתם של ממים כרוכה בתהליך בחירה המושפע בעיקר מיכולתם לעורר תגובה רגשית חזקה, רצוי כזאת המשותפת לרבים. ככל שמם מצליח להפיק תגובה רגשית חזקה יותר כך גדלים סיכוייו להיזכר, להיות מועבר ולזכות בתחרות מול הממים האחרים. אגדות אורבניות הן ממים והית' וחבריו ניסו לבדוק את התיאוריה שלהם בעזרתן. הם השתמשו בסיפור על אדם ששתה משקה קל מבקבוק שבתחתיתו הבחין בעכבר מת, ויצרו שלוש גרסאות של הסיפור שנבדלו זו מזו רק ברמת הדחייה שעוררו. בגרסת הדחייה ה"קלה" הבחין האיש בגווייה הקטנה בטרם הגיש את הבקבוק לפיו ואילו בגרסה ה"כבדה", טוב, אתם כבר מבינים. כשניסו החוקרים לברר אילו רעיונות מצליחים לעבור יותר הם גילו כי נבדקים נטו להעביר יותר דווקא את גרסת הסיפור המעוררת את הדחייה החזקה ביותר. מחקר משלים שערכו השווה בין אתרים שונים העוסקים באגדות אורבניות ומנה את שכיחותם היחסית של המוטיבים השונים המופיעים בסיפורי האגדה שבהם. גם כאן התברר כי הממים השורדים אינם בהכרח אלה שנאמנים לאמת אלא אלה שמעוררים תגובה רגשית חזקה. דחייה היא מוטיב מוביל באגדות אלה, כפי שמשתקף באגדה אורבנית פופולרית מיפן:

אקא מנטו (שכמייה אדומה ביפנית) היא רוח המעדיפה להתבטא דווקא בחדרי שירותים. בדרך כלל, במושב האסלה האחרון בשורה של שירותי הנשים. כאשר הקורבן האומלל יושבת על האסלה היא שומעת קול מסתורי השואל אותה אם תעדיף נייר אדום או כחול. אם תשיב נייר אדום, תירצח באלימות עקובה מדם (אדום). אם תבקש את הכחול, תיחנק למוות (ופניה יכחילו). כל צבע אחר שתבקש יזמין מיד ידיים שיופיעו ויגררו אותה אל להבות אש הגיהינום. הדרך היחידה להציל את נפשה היא לא לבקש דבר. תהיתי האם אין כאן, כדרכן של אגדות אורבניות, משל אזהרה מפני תרבות הצריכה המכלה אותנו באינסוף דרכים, והדרך היחידה לשרוד היא לא לבקש לעצמנו דבר.

סקירות וראיונות

  1. ראיון אצל אורלי וגיא 5.7.2013
  2. ערוץ 7
5
חזרה לראש העמוד