פעם כשאהיה יותר צעיר

"אני יליד 1948. עד כמה שידוע לי איני עומד למות בקרוב ועם זאת, זה זמן שאני בדיאלוג עם ההכרה כי אם רק אצליח להתבונן אחורה ולעשות את חשבון חיי לא באחריתם אלא בעודי בריאי וערני, אוכל להעניק להם משמעות שלא אשיג בכל דרך אחרת: להבין מבעוד מועד מתי מוחנו אחוז ההטיות מתעתע בנו, מתי שאיפתנו להכרה ומעמד חברתי מחבלת באושרנו, ומתי נכון לשתף פעולה, לתת אמון ולהשקיע במערכות יחסים ובנכסים שיצדיקו את ההשקעה אפילו אם רק בעתיד. ובעשר מילים: לדעת לחשב את מסלול החיים מחדש עוד לפני שיהיה מאוחר מדיי".

בספרו החדש פעם כשאהיה יותר צעיר בוחן יעקב בורק בדרכו השנונה והמפוכחת את תהליכי קבלת ההחלטות, הרגשות והמניעים שנבצר מאיתנו לגלות ממבט שגרתי במראת הנפש שלנו. בהתבסס על המחקר המתקדם ביותר בתחום מדעי ההתנהגות, מודעות חברתית עמוקה וניסיון חיים של איש עסקים שהצליח אך למד בעיקר משגיאותיו, מנסה בורק למצוא תשובות לשאלות שמרכיבות את מבחני חיינו:

  • מה הם עשרת הכללים לאושר שכולם בשליטתנו?
  • האם אפשר להונות אנשים ישרים?
  • מדוע אירועים שליליים משפיעים עלינו יותר מאירועים חיוביים?
  • מדוע אנשים נבונים עושים טעויות טיפשיות?
  • איזה אנשים מצליחים לרזות בעקבות דיאטה ולשמור על משקלם לאורך זמן?
  • מה מבחין בין בירוקרטים ליזמים?
  • מה ההבדלים הפסיכולוגיים בין ליברלים לשמרנים?
  • באילו נסיבות נכון יהיה לוותר על פרטיותנו?
  • האם מתן אמון משתלם?
  • כיצד מסייעת יריבותנו עם אחרים להגדיר את עצמנו?
  • מדוע אנחנו מתמכרים לרשימות?
  • האם באחרית ימינו אנו מתחרטים יותר על מה שעשינו או על מה שלא עשינו?

פעם כשאהיה יותר צעיר הוא ספר מאיר עיניים ומעורר מחשבה, קריאת חובה למי שחוששים להתבונן יום אחד על החיים שחלפו ולשאול את עצמם: האם החיים שלא חיינו היו אולי ראויים יותר?

קטעים מהספר

אושר גזור ושמור

"מה עושה נזיר בודהיסטי בכנס הפורום הכלכלי בדאבוס בשנת 2014"? שואל ועונה וויליאם דיוויס בספר שפרסם באחרונה בשם "תעשיית האושר". הנזיר כמו גם "מנהלי אושר" בחברות עסקיות, טוען דייויס,  הם השתקפות של מגמה מתפתחת בעשור האחרון על פיה מגלים גופים שונים עניין גובר באפשרות למדוד כיצד אנשים מרגישים רק כדי לנצל זאת לצרכיהם הפוליטיים או העסקיים.  חוקרי מוח בשרות תעשיית הצריכה מקווים לגלות סוף סוף את "כפתור הרכישה" במוחנו ותועמלני תעשיית התרופות מבקשים לבסס מבחינה מחקרית את ההבטחה של מוצריהם היקרים.

מבול הספרות והמחקר בנושא האושר בעשור האחרון לא מותיר עוד מקום לספק: בעוד מחצית האוכלוסייה מתאמצת להיות מאושרת מתאמצת המחצית האחרת למדוד אם זו אכן הצליחה לעמוד במשימה. סורקי מוח מתוחכמים התרים אחר מרכזי האושר שבמוחנו מחליפים לפתע את תחושתנו הסובייקטיבית הפשוטה: "כן, אנו מאושרים כרגע".

כאשר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באנגליה פרסמה בשנת 2012 את הדו"ח הראשון שלה על אושר ברמה הלאומית היא גם הצליחה להצביע על האזורים והעיסוקים בהם אזרחי הממלכה המאוחדת מאושרים במיוחד. היו אלה אזורים מרוחקים בסקוטלנד הנהנים מנופים עוצרי נשימה בעוד שהעיסוק שאיתרו עורכי הדו"ח כמביא אתו יותר אושר מעיסוקים אחרים הוא של שומרי היערות. נראה שלצבע הירוק השפעה מבורכת על אושרנו אך זה אינו הירוק של צבע הכסף.

אינטואיטיבית, כולנו מבינים את מה שמראים המחקרים: מעבר לרמה מסוימת, עושר אינו מביא לאושר הגם שהוא קונה נוחיות רבה. אנו גם יודעים מניסיוננו שרגעים רבים שהסבו לנו הנאה גדולה דרשו אמצעים צנועים בלבד וחלק נכבד מהם לא היו כרוכים כלל בהוצאה כספית. אך כמה מוזר, למרות שכולנו חשים שאין בעושר ערובה לאושר, כולנו חייבים, ממש חייבים לבדוק את העניין בעצמנו.

תוכלו לחסוך אולי את המשימה המתסכלת של אגירת נכסים ושמירה עליהם אם תהיו מוכנים לענות על השאלה הפשוטה הבאה: מוצע לכם לחיות באחד משני עולמות. באחד, אתם משתכרים 20,000 שקל לחודש ורוב האחרים 10,000 ובשני, אתם משתכרים 40,000 שקל כל חודש אבל האחרים משתכרים 80,000, באיזו עולם מהשניים תבחרו ( כוח הקנייה של הכסף זהה בשניהם). עשרות אלפי אנשים שהועמדו בפני הבחירה במחקרים שונים כמעט ולא חיכו לסוף השאלה ובחרו בעולם שבו הם משתכרים יותר בהשוואה לאחרים תוך התעלמות מהעולם שבו ירוויחו יותר כסף אך יפסידו בהשוואה האכזרית העומדת בבסיס החברה האנושית מאז עשה ההומו סאפיינס את צעדיו הראשונים. כאז כן היום, איננו משווים את עצמנו לביל גייטסים וליצחק (מי שיצחק אחרון) תשובות של העולם. אנו משווים עצמנו לכמאה וחמישים איש ואשה: מכרים בני משפחה, מי שלמדנו אתו בבית הספר היסודי או באוניברסיטה, מי ששרתו אתנו בצבא, חברים לפעילות ספורטיבית וכו'. מספר זה נקרא "מספר דנבאר" על שמו של רובין דנבאר, אנתרופולוג בריטי שטוען כי מאה וחמישים הוא מספר הקשרים החברתיים המקסימליים שאנו יכולים להכיל מבחינה קוגניטיבית ורגשית. חישוביו המורכבים מתבססים על היחס בין גודל מוחותיהם של קופי אדם וגודל ממוצע של השבט אתו נדדו בסוואנה של אפריקה לפני 150,000 שנה. אישור מרענן לתאוריה זאת מעניק קמרן מרלו, סוציולוג הבית של פייסבוק, בראיון לאקונומיסט ממנו עולה כי מספר החברים הממוצע שיש לבעלי חשבונות בפייסבוק הוא מאה ועשרים. הפילוסוף ברנרד ראסל הכיר היטב את אופי הטבע האנושי כשקבע: "קבצנים אינם מקנאים במיליונרים, הם מקנאים בקבצנים אחרים שיש להם יותר". והסופר השנון גור וידאל ידע גם להוסיף: "כל פעם שחבר שלי מצליח, משהו קטן בתוכי מת".

הסיבה השנייה בגללה נכסים כלכליים מוגבלים בהשפעתם על אושרנו היא השפעתם החולפת. התופעה שזכתה לשם "שחיקה הדוניסטית" משקפת תהליך הסתגלות מהיר יחסית לנכסים כלכליים חדשים שזכינו בהם. העלאת השכר האחרונה הופכת חיש קל לבסיס להעלאת השכר הבאה ואת ריח ריפוד העור במכונית היוקרה שרכשנו אנו מפסיקים להריח אחרי חודש. התופעה, המשקפת את היכולת האנושית להסתגל לשינויים, שוחקת אירועים רגשיים מרוממים במיוחד או דכאניים במיוחד ומחזירה אותנו לרמת האושר הקבועה לכל אחד מאתנו. מנגנון השחיקה ההדוניסטית דומה לווסת חום הדואג למיזוג או חימום החדר לטמפרטורה קבועה בתנאי חום וקור משתנים. על פי תפישה זאת, לכל אחד מאתנו "ווסת אושר" אישי המגדיר את רמת האושר אותה נקיים במהלך רוב שנות חיינו. זכיה בפרס הגדול במפעל הפיס תרומם את תחושותינו לזמן מסוים אך בתוך שנה, פחות או יותר, נחזור לרמת האושר הבסיסית אליה כויילנו. זוהי גם הרמה אליה נחזור בתוך תקופה דומה בעקבות פציעה טראומטית בתאונת דרכים (רק אובדן עבודה ומותו של בן זוג דורשים תקופת הסתגלות ארוכה יותר). לא מפתיע איפה שהתופעה מתוארת במקרים רבים כמסילת ריצה עליה אנו חייבים לרוץ כדי להצליח ולקיים רמת אושר קבועה.

את השנצים על ווסת האושר האישי שלנו קובעת יותר מכל התורשה. מקובל לחשוב כי נכון לייחס חמישים אחוז מרמת האושר של כל אחד מאתנו לגורמים תורשתיים ומי שמבקש לשפר כאן את מצבו יצטרך להחליף את הוריו. שורה של גורמים נסיבתיים כגון גיל, מצב המשפחתי, הפרופיל הסוציו דמוגרפי, עיסוק, אינטליגנציה, מראה חיצוני, אמונה ואחרים אחראים יחד לכיול העדין של לא יותר מעשרה אחוזים של קיבולת האושר שלנו. אך אנו כאן היום כדי לדבר על ארבעים האחוזים הנותרים, אותם גורמים המשפיעים על אושרנו עליהם אנו יכולים עדיין להשפיע.

בקיץ  2004 הפתיע האנאליסט המוערך ג'יימס מונטייר, את מעסיקיו בבנק ההשקעות DKW כאשר בדו"ח התקופתי שכתב  העדיף לחלק ללקוחות הבנק טיפים כיצד להגביר את אושרם במקום התובנות הכלכליות להן ציפו. מונטייר לא היסס מלהבהיר במסמך החתרני שניסח  כי רווחי ההון שהם עשויים להפיק מהעצות הכלכליות שלו לא ישפרו בהכרח את אושרם. מונטייר, שלא במפתיע, אינו עובד יותר בבנק אך כמה מעצותיו ראויות ליישום גם היום. לפני כשמונה שנים פרסמתי את תמצית מסקנותיו בספרי הראשון "האם שימפנזים חושבים על פרישה". עקבתי אחר מקורות המחקר המגוונים שהזכיר אז ( ובמיוחד אחר עבודתו של הפסיכולוג דיוויד מאיירס) ואחר כמה מהעדכונים החשובים בתחום שהתפרסמו בשנים האחרונות כדי להציע לכם את עשרת הכללים לאושר שכולם בשליטתכם.

  1. הפנימו את התובנה כי אושר אינו נובע מהצלחה כלכלית

ובכן, לא זו בלבד שעושר אינו קונה אושר בגלל מנגנון ההשוואה ההרסני שלנו שתמיד יאתר מישהו עשיר מאתנו להשוות עצמנו אליו, ובגלל השחיקה ההדוניסטית הדואגת לווסת את ההתעלות הרגשית בעקבות הצלחה כלכלית, עצם האמונה שהצלחה חומרית מביאה לאושר מחבלת בו.

לקביעה זאת אחראי יותר מכל הפסיכולוג האמריקאי טים קאסר. עבודתו על מחיר החומרנות בחנה, בין השאר, את אושרם של תלמידי מנהל עסקים בהתייחס לערכיהם החומרניים. הוא גילה כי מי שנוטים למדוד את ערכם במונחים חומריים של כסף ופרסום מדווחים על רמות נמוכות יותר של הגשמה עצמית גם כאשר הם מצליחים לממש את המטרות שהציבו לעצמם. מאידך, סטודנטים שמעדיפים התפתחות עצמית ומעורבות בקהילה ומצליחים לממש את מטרותיהם מדווחים על רמה גבוהה יותר של הגשמה עצמית. בנוסף מתברר כי חומרנות ובידוד חברתי מחזקים זה את זה: אנשים בודדים נוהים בכפייתיות אחר נכסים חומריים ומצד שני, חומרניים חשופים יותר לסיכוני הבדידות. חומרניים, מתברר גם, מפתחים ביתר קלות הפרעות אישיות כמו פרנויה, הפרעות קשב, תלות ונרקיסיסטיות. הם גם מדווחים יותר על צריכה כפייתית. תוכלו ללמוד הרבה מהסרט המאויר שהפיקה אוניברסיטת נוקס בה מכהן קאסר כפרופסור לפסיכולוגיה. קאסר נאה דורש ונאה מקיים כאשר הוא מתגורר עם אשתו, שני ילדיו וכמה בעלי חיים באזור כפרי במדינת אילינוי. בראיון לכתב העת APS בדצמבר 2014 הצביע קאסר על מחיר חברתי נוסף שמשלמים החומרניים כאשר הם נתפשים כתחרותיים יותר, מניפולטיביים, אנוכיים וחסרי אמפטיה. הוא מעריך כי אנשים הופכים חומרניים בגלל מסרים של הורים, חברים או המדיה אך גם בגלל חוסר בטחון, דחייה ופחדים כלכליים.

מחקר השוואתי (מטה מחקר) שערך קאסר עם חוקרים באוניברסיטת סאסקס באנגליה בשנת 2013 הבהיר למי שעוד פקפק בכך כי חומרנות אמנם פוגעת באושר, מגבירה חרדה, דכאון וכאבים פיסיים. בה בעת החומרניים מדווחים כי הם חווים פחות חוויות נעימות ומרוצים פחות מחייהם. ההסבר, לדעת החוקרים, נעוץ באי מילוי צרכים פסיכולוגיים בסיסיים אצל החומרניים כמו הצורך בתחושת החופש ובקשר עם אחרים.

  1. השקיעו בחוויות ולא בנכסים

לחוויות כמה יתרונות מובהקים על פני נכסים בכל מה שנוגע לאושר. בראש ובראשונה הן פחות מושפעות מהשחיקה ההדוניסטית. לפיכך, העדיפו מופע על פני בגד וטיול לחו"ל על פני תכשיט או שעון אופנתי. לחוויות יתרון חשוב נוסף: אנו יכולים לשפר אותן בראשנו כאשר אנו עורכים אותן שוב במועד מאוחר לאחר שחווינו אותן. והחשוב מכל, אנו אוסף החוויות שלנו ולא אוסף הנכסים שלנו. לחוויות קרבה גדולה יותר לזהות האמתית העמוקה שלנו. אינך מה שאת/ה קונה כמו שפרסומאים רבים מקווים שנאמין. אנו מה שחווינו (ומה שאנו זוכרים מכך).

ואם כבר החלטתם לרכוש נכסים, אז במחילה רכישות קטנות בהתאמה לאירועים חיוביים בשגרת חייכם במקום רכישה גדולה אחת שההנאה ממנה תתאדה במהירות תחת אבן הריחיים חסרת הרחמים של השחיקה ההדוניסטית.

  1. הקפידו על פעילות גופנית סדירה

קיימים מעט גורמים שהקונזוס בין החוקרים לגביו הוא כל כך רחב. אפילו מאמץ גופני מתון ישחרר אחרי עשרים דקות למחזור הדם אנדורפינים, כימיקליים המיוצרים במערכת העצבים המרכזית ובבלוטה הנמצאת בגזע המוח. האנדורפינים הם חומרים  משככי כאב המסייעים גם בפריקת מתחים ומסוגלים להתגבר על דכאון קל. כפי שמעיד עליהם שמם, חומרים אלה דומים במבנם לסם מורפין אלא שמקורם טבעי, בתוך הגוף. לפעילות גופנית סדירה שורה שלמה של השפעות חיוביות על בריאותנו וזו בתורה משפיעה על אושרנו. מאה וחמישים דקות בשבוע של פעילות כזאת (רצוי בחוץ) הן המינון המומלץ. מחקרים מעודכנים מראים כי, בניגוד לאמונה העממית, גם להשקעת זמן נוספת תרומה בריאותית שולית חיובית שנעלמת רק לאחר שמונה שעות פעילות שבועיות ויותר.

  1. השקיעו בפיתוח יחסים חברתיים קרובים

המבוא לספרו מעורר ההשראה של מלקולם גלדוול "מצוינים" (הוצאת זמורה ביתן, 2008) מציג את תעלומת רוזטו, כפר קטן במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, המאוכלס במהגרים איטלקיים שבאו מכפר ציורי באיטליה שנשא אותו שם. ראשוני המהגרים הקימו את הכפר עוד בסוף המאה התשע עשרה לאחר שעמדו על קרבתו לאתר מחצבות צפחה אשר שימשו כמקור הפרנסה העיקרי למשפחותיהם באיטליה מאות בשנים. עד מהרה הצטרפו לגרעין המייסד רוזטנים רבים ששמעו על האפשרויות שבעולם החדש ובסוף המאה כבר חיו שם כמה אלפי מהגרים שהמשיכו לקיים את מנהגי ארצם ולשוחח בקולניות בעגה המקורית של מחוז פוג'ה באיטליה משם הגיעו. רוח של תנופה חברתית וכלכלית סחפה את הכפר המבודד משהגיע לכפר כומר צעיר ונמרץ בשנת 1896. תחת הנהגתו נוסדו אגודות רוחניות, אורגנו פסטיבלים וגינות ירק ופרי החלו לפרוח בחצרות האחוריות של בתי רוזטו מזרעים ופקעות שחילק להם הכומר בעל החזון ביד רחבה. מוסדות קהילתיים אחרים לא איחרו לקום ובתי ספר , מנזר ופארקים יצרו תשתיות חברתיות חדשות.

בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת הגיע סטוארט וולף, מנהל הפקולטה לרפואה פנימית באוניברסיטת אוקלהומה, לחווה לא רחוקה מרוזטו לחופשתו השנתית. באחת השיחות הבטלות שניהל עם רופא מקומי שטיפל בתושבי רוזטו שמע ממנו כי לעתים נדירות הוא נתקל בעבודתו בתושב רוזטו מתחת לגיל ששים וחמש עם מחלת לב ( והימים ימי טרום תרופות מורידות כולסטרול ואספירין לדילול הדם). וולף נדלק וחיש קל ארגן צוות מחקר מאולתר לפענוח התעלומה. תחילה האמין שמדובר בהרגלי החיים והאכילה של הרוזטנים אך עד מהרה גילה שארבעים ואחד אחוז מצריכת הקלוריות שלהם באה משומנים וכי יין הועדף על פני כל משקה אחר כולל חלב. תושבים רבים היו מעשנים כבדים ועודף משקל היה חזיון נפרץ. התשובה, הבין וולף, לא יכלה להימצא באורח החיים של התושבים. אחר כך בחן את ההנחה כי מקור חוסנם הבריאותי של תושבי רוזטו הוא גנטי. וולף איתר תושבי הכפר שהתיישבו באזורים אחרים בצפון אמריקה אך שיעור התחלואה שלהם היה דומה לממוצע הלאומי. גם הניסיון לגלות את התשובה באזור הגאוגרפי העלה חרס. הרישומים הרפואיים של תושבי שתי העיירות הסמוכות הציגו תמונה עגומה: שיעורי התמותה של התושבים ממחלות לב היו גבוהים פי שלושה מאלה שברוזטו. פלא סטטיסטי נוסף השתקף בשיעור האלמנים בכפר שהיה גדול, בניגוד למוכר בכל מקום אחר, משיעור האלמנות. שיעור הפשיעה, מיותר לציין, היה אפס.

וולף הבין שהתשובה נמצאת בעיירה עצמה. ואמנם, כשהסתובב בה מעט הבחין בתושבים המשוחחים בנינוחות איש עם רעהו ברחובות, מזמינים מדי פעם איש את רעהו לארוחה מאולתרת בחצר, גרים שלושה דורות תחת קורת גג אחת ופעילים באחת מעשרים ושניים הארגונים האזרחיים והדתיים בעיירה. עקרות בית זכו להערכה והזקנים שולבו בקהילה. וולף ייחס את שיעורי תחלואת הלב בכפר לחיים נטולי מתח. "הקהילה הייתה מאד מגובשת, הבתים היו קרובים האחד לשני וכולם חיו, פחות או יותר, באורח דומה", כתב מאוחר יותר. תושבי רוזטו שהצליחו לא חשו בנוח להתפאר בהצלחתם ומי שנכשלו יכלו להסתיר זאת בקלות בחברה שהשוויוניות והקהילה היוו את המצפן החברתי שלה. בפשטות, מי שחי ברוזטו בחצי הראשון של המאה הקודמת לא יכול היה לחוש בדידות (או קנאה).

התופעה שזכתה לכינוי אפקט רוזטו זכתה למעקב מחקרי צמוד מאז נחשפה לראשונה. אחד המחקרים שנמשך לא פחות מחמישים שנה גילה, כצפוי, כי ככל שתושבי רוזטו התרחקו מהמורשת החברתית האיטלקית שלהם ואמצו את מאפייני החברה האמריקאית שיעורי התחלואה בכפר עלו עד שבשנת 1971 נרשם המקרה הראשון בעיירה של התקף לב מתחת לגיל 45.

סיפורה של רוזטו מייצג עבורי את החידוש הגדול ביותר של מחקר האושר של השנים האחרונות: קהילה, מישהו לחלוק אתו בטוב וברע ופיתוח יחסים קרובים תורמים לרווחה האישית יותר מרוב הגורמים שתראו ברשימה זאת. חברים ובמובן מסוים גם זוגיות אינם חשופים לשחיקה הדוניסטית. אנו מתרגלים מהר יותר לאותם הדברים שהכסף קונה מאשר לדברים אותם לא ניתן לרכוש בכסף. מתי כבר נבין כי איננו יכולים לרכוש מספיק ממה שממילא איננו זקוקים לו כדי להיות מאושרים.

  1. אפשרו לגופכם את המנוחה שהוא זקוק לה

אם תבקשו את עצתו של דניאל קהנמן, חתן פרס נובל בכלכלה ומי שעומד מאחורי חלק גדול מהמחקר בתחום האושר, בשאלה האם נכון לכם לוותר על שעות שינה כדי לקדם קריירה מקצועית שתגמול כלכלי בצידה הוא יאמר לכם בנחרצות שאם המבחן לבחירה הוא אושרכם הרי ששינה חשובה יותר מהעלאת שכר. מאמר המסכם את ההתפתחויות במחקר ההתנהגותי בתחום שפרסם קהנמן ב-2006 מגלה שהמתאם בין שביעות רצון מהחיים ובין איכות שינה גבוה יותר מהמתאם בין הכנסה ושביעות רצון אך גם מגורמים רבים אחרים. אנשים מאושרים פעילים מאד אך מקפידים לתת לגופם את המנוחה הראויה. מחסור בשינה מוביל לעייפות, אובדן ריכוז ומצב רוח קודר.

  1. שלטו בזמנכם וקבעו מטרות בנות השגה

בשנת 2004 הקים ברן אלברדג', מומחה בשיקום תעסוקתי, חווה באזור האגמים באנגליה לטיפול אלטרנטיבי במי שסבלו מהפרעות מנטליות שונות ורופאיהם או עובדי שירותי הרווחה חשבו שטיפול תרופתי אינן מתאים להם מסיבה כזאת או אחרת. הרעיון נראה פשוט: למפגש עם הטבע המגיע לשיאו בחליבת פרות וגידול ירקות שיימכרו בשוק המקומי חייבת להיות השפעה חיובית על מי שחיי העיר הסואנים מסכסכים את נפשו. התכנית זכתה להצלחה גדולה  ומצבם של "מתנדבי" (כך הם נקראו) החווה הוטב מאד. והסיבה: אווירת הטבע החופשי? פעילות גופנית באוויר הפתוח? חיבוק עצים? לא כך חושב המייסד. גורם המפתח לדעתו הוא החופש שניתן למתנדבי החווה לקבוע את סדר יומם ואת גורלם במבנה ארגוני בעל אופי של קו-אופרטיב. לגינון, מרעה וקציר השפעה תראפויטית מוגבלת ללא המרכיב המרכזי בהווי החווה: השתתפות החברים בהחלטות הקובעות את שגרת חייהם והמקום המתאים להם בהיררכיה המתגבשת בחווה.

כולנו נוטים להעריך הערכת יתר את מה שנספיק ביום אחד אך בהערכת חסר את מה שנספיק במשך שנה. אנשים מאושרים מודעים לכך כאשר הם קובעים לעצמם מטרות בנות השגה גם ברמה היומית. אנשים מאושרים חשים ככאלה כאשר הם שולטים בגורלם ומממשים מטרות שקבעו לעצמם גם ברמה היומית.

וגם אני בתוכי פנימה יודע שמקומם של האנדורפינים במקומו מונח אך כשאני יוצא החוצה לריצה ביום קר במיוחד אני חש סיפוק מיוחד על שאני שולט בסדר היום שלי גם כשתנאי מזג האוויר מפתים אותי אולי לוויתור.

  1. זרמו עם העיסוק שלכם

"זרימה" היא המושג שטבע הפסיכולוג מיהי צ'יקסנטמהיי פסיכולוג ופרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת קלרמונט בארה"ב.  צ'יקסנטמהיי, שאנשי האקדמיה השוודית למדעים היו מזכים אותו זה מכבר בפרס הנובל אם רק יכלו לבטא את שמו, מגדיר את הזרימה כמצב בו אנו שאובים לחלוטין בפעילות אותה אנו עושים אך איננו טובעים בה. כשאנו נמצאים ב"זון" של זרימה מגויסים כל רגשותינו לביצוע המשימה ואיננו מרוכזים בדבר מלבדה. מי שמצויים במצב הזה, (המזכיר מצבים דומים המתוארים בתורות המזרח) מדווחים על תחושה של שמחה ספונטאנית והתלהבות. זרימה מותנית בקיומו של איזון עדין בין האתגר שמייצגת משימה מסוימת ובין המיומנות שלנו בביצועה: מיומנות גדולה מהאתגר מובילה לשעמום בעוד שאתגר הגדול מהמיומנות יוביל לתסכול.

זרימה אינה מושגת כשאתם מתארחים על סיפונה של יאכטה בקריביים, נקרעים בשאלות המייסרות  האם אפשר לשתות כבר קוקטייל למרות השעה המוקדמת או האם בגד הים שלכם הוא צעקת האופנה האחרונה. זרימה מושגת ביתר קלות בסריגה, סידור הספרייה בסוף השבוע ומי שכותב ל"אלכסון" מכיר גם את המבט המופתע שהוא נושא לשעון שעל הקיר כשהוא מגלה שהשעה כבר שתיים לפנות בוקר.

  1. כבו את הטלוויזיה

וזה הולך לכאוב. גוף הולך ונערם של מחקר מצביע על הקשר השלילי שבין צפייה בטלוויזיה ובין אושר. צפייה בטלוויזיה אינה עולה בקנה אחד כמעט עם אף אחד מהכללים שכבר מנינו. במבחן ההשוואה אנו נדונים לבהות במי שיפים מאתנו, נבונים מאתנו ומיומנים יותר מאתנו בהפעלת סוגי נשק שונים. ואם תטענו שמשתתפי תכניות הריאליטי הם אנשים כמוני וכמוכם הרי שתאלצו להודות שמדי פעם מתגנבת אליכם המחשבה שהם אולי קצת אמיצים יותר.

אם השלמתם כבר עם העובדה כי החומרנות מזיקה לכם מנדב טים קאסר תובנה נוספת. המחקר שערך עם עמיתים והוזכר לעיל מראה גם כי ככל שאנשים צופים יותר בטלוויזיה כך הם הופכים חומרניים יותר. רשתות הטלוויזיה מונעים משיקולים כלכליים ואת אלה ניתן לספק כמעט אך ורק באמצעות פרסומות. הדבר האחרון שעומד מאחורי מנסחי המסרים הפרסומיים הוא אושרנו. להיפך, הם ימכרו את מוצריהם רק אם יצליחו לעורר בנו תחושת אומללות שרק צריכת המוצר שהם מקדמים עשויה לפתור. זה גם ההיגיון המציע להגביל את השימוש ברשתות החברתיות. כל חלקה טובה שלא אוכלה על ידי ההשוואה לחברינו המבלים באושר מתכרסמת מיד על ידי הפרסומות המותאמות לצרכינו באזמל סטטיסטי מדויק ומעורר חלחלה.  במחקר פוקח עיניים שערך קאסר יחד עם ג'ין טוונג'י התברר כי רמת החומרנות שנמדדה בין תלמידי בתי ספר תיכוניים בארצות הברית עומדת ביחס ישר לתקציב הפרסום בשנה שבה בגרו.

מי שאמורים, כפי שטענים החוקרים, לבלות חלק גדול יותר מחייו המתארכים מול מסך הטלוויזיה מאשר במשרד, לא יבלו זמן זה בפעילות גופנית. ואמנם, צפייה של יותר משעתיים ביום בטלוויזיה ואכילה מול המסך מתואמים חיובית עם עודף משקל. כל שעה יומית נוספת של צפייה בטלוויזיה על ידי בני נוער קשורה לעלייה של שמונה אחוזים בשיעורם של  אלה שמפתחים סימפטומים דיכאוניים. מחקר מקיף במיוחד שפורסם ב-2008 על בסיס מדגם של 30,000 איש מגלה כי מי שאינם מאושרים מחייהם מבלים 30% יותר מול המסך הקטן ממה שעושים המאושרים.

בנוסף, במקרים רבים אנו צופים בטלוויזיה ביחידות וכבר למדנו שמי שמתרחק מחבריו וממשפחתו מתרחק מאושרו. היטיב להגדיר זאת ט.ס. אליוט כשאמר "הדבר יוצא הדופן לגבי הטלוויזיה הוא שהיא מאפשרת למיליוני אנשים לצחוק מאותה בדיחה ולהרגיש בודדים".

  1. צאו מעצמכם התחברו למשהו גדול מכם, התנדבו ועזרו לנזקקים

אנשים מאושרים נוטים להעניק מטובם לאחרים, תופעה שזכתה לשם: feel good do good. אלא שהתברר שגם ההפך הוא נכון: גם מי שמעניקים לאחרים מרגישים מאושרים יותר. מאה וחמישים שנה אחרי שאברהם לינקולן אמר: "כשאני עושה טוב אני מרגיש טוב", מגלים חוקרים במדעי ההתנהגות כי מי שמתנדבים, מציעים עזרה לזולת או מבטאים אלטרואיזם בדרכים אחרות מרגישים טוב יותר ( הם גם נהנים מתוחלת חיים ארוכה יותר, סובלים פחות מכאבים כרוניים) וחשים לעתים תחושת ההתעלות שחשים רבים לאחר פעילות גופנית. האם מדובר רק בשחרור הורמונים מיטיבים למערכת הדם שלנו? או שמנגנון ההשוואה החברתית שוב מרים כאן ראש: כאשר אנו מסייעים למישהו, חייבים להודות, אנו מרגישים כי לפחות בהשוואה אליו מצבנו משופר.

אם בנוסף תבחרו לפעול במסגרת פרויקט המצמצם את אי השוויון החברתי אתם מועמדים לזכות בדאבל של הנתינה החברתית. שגהירו אוישי ואד דיינר, מהחוקרים המוערכים ביותר של האושר ברמה הלאומית, התבססו על תשובותיהם של 150,000 אמריקאים לפני שקבעו: אושרם של אזרחי ארה"ב בין השנים 1972-2008, תקופת המחקר, עומד בקשר הפוך עם רמת אי השוויון הכלכלי בשנים השונות. יותר אי שוויון, פחות אושר, ולהפך: יותר שוויון יותר אושר.

  1. הכירו תודה ואל תרדפו את האושר לעצמו

אינכם צריכים להיות נזירים בודהיסטיים כדי להכיר תודה על מה שבורכתם בו: משפחה, חברים, השכלה, בריאות, חופש, חושים ואוצרות נפש רבים נוספים. חסידי הפסיכולוגיה החיובית, ענף חדש יחסית במדעי ההתנהגות, טוענים כי אם תזכרו להכיר תודה מדי ערב על שלושה דברים טובים שקראו לכם באותו יום לא תזדקקו ליותר משלושה שבועות כדי להבחין בשינוי החיובי במצב רוחכם. אם תהרהרו מעט בנזקיה של תולעת ההשוואה החברתית המכרסמת בנו בכל פה תוכלו להבין מדוע ביטוי תודה על מה שבורכנו בו אנו, ללא כל מרכיב של השוואה לאחרים, הוא מרשם בדוק לשיפור בתחושת הרווחה האישית שלנו.

אל תרדפו את האושר לעצמו שכן למרות שאנו יודעים בדרך כלל מתי אנו מאושרים הרי שלפעמים "איננו מבחינים באושר החומק לחדר מבעד לדלת שלא שמנו לב שהותרנו פתוחה" (ג'ון בארימור) ובמקרים אחרים אנו יודעים כי זכינו לביקור המלכותי רק לאחר שהאושר הביישן הסתלק מחדרנו. כיון שרובנו אינו יודע בדיוק מה בדיוק גורם לנו להיות מאושרים הרי שהמרדף הממוקד אחר האושר נדון לכישלון מראש. וחשוב לזכור: אם ההצלחה היא להשיג את מה שאנו רוצים הרי שהאושר הוא לרצות את מה שהשגנו.

5
חזרה לראש העמוד