מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות

  • מה יציב יותר, נישואי אהבה או נישואי הסדר?
  • האם צרכנים ירוקים יהיו גם נדיבים יותר לקבצן שמולם?
  • מדוע אנו משקרים יותר בחושך?
  • האם דיכאוניים הם משקיעים טובים יותר?
  • האם אמונות טפלות יעילות?
  • למה אנגליה מפסידה תמיד בכדורגל?
  • האם העשירים מאושרים יותר?
  • ומה כואב יותר, חרטה על דבר שעשינו או על דבר שלא עשינו?

לעתים לא ברור מה מפתיע יותר: השאלות שחוקרי מדעי החברה שואלים את עצמם או התשובות שהם מגלים. בספרו החדש "מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות", מזמין יעקב בורק את הקורא למסע מרתק אל הצדדים המוכרים פחות של נפש האדם. מסע שמתבסס על המחקר המתקדם ביותר ושזור גם בניסיון חיים של איש עסקים שהצליח, אך למד בעיקר מכישלונותיו.

המסע הזה יזמן לנו בין היתר מפגשים עם:

  • טייס שמטיל פצצת אטום על הירושימה ולא מרגיש אפילו מכה קלה בכנף
  • קמצן זקן שמתחזה לבר-מינן אך קופץ מתכריכיו ברגע שמשרתיו מתחילים לחגוג
  • דוור קובני שמשתתף במרתון אולימפי אבל רץ אחורה כדי לשפר את האנגלית
  • 24 סטודנטים הכלואים במרתף האוניברסיטה שלהם ומענים איש את רעהו עד שיגעון
  • אווזה שדוגרת על כדורעף
  • תליין מפורסם שמתנגד לעונש מוות
  • פתולוג שגונב את המוח של איינשטיין ומחביא אותו בצנצנת 40 שנה
  • וכנר גאון שלא יודע לשחק גולות

אבל יותר מכול, הוא יזמן לנו מפגש עם עצמנו.

"מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות" הוא ספר חכם, מרתק ומעורר מחשבה, שיגרום לקורא לבחון מחדש את השקפת עולמו – או לצקצק בלשונו למול סכלותם של אחרים...

"מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות" הוא ספרו השלישי של יעקב בורק ספרו הראשון, "האם שימפנזים חושבים על פרישה" (2007) היה מספרי העיון הנמכרים ביותר בשנים האחרונות ותורגם לשפות רבות. ספרו השני "רעש" (2009) הפך מיד רב מכר.

קטעים מתוך הספר

בהצלחה

"רבים מחמיצים את ההזדמנות מפני שהיא לובשת סרבל ונראית כעבודה" תומס אלווה אדיסון

בקיץ 1904 התכנסו בסנט–לואיס, מיזורי, 651 ספורטאים (מהם רק שש נשים) שייצגו 12 מדינות במסגרת האולימפיאדה השלישית. האולימפיאדה נערכה במקביל ליריד העולמי שאירחה העיר, ותוכננה כך שבכל יום מתוך ארבעת החודשים שנמשך היריד יערך אירוע ספורטיבי אחד להנאת המבקרים.

המרתון שהוזנק ליד אוניברסיטת וושינגטון היה גולת הכותרת של האולימפיאדה. עם זאת, כפי שתבינו מיד, "לא היה השיא האולימפי שנקבע באולימפיאדה הראשונה ביוון בסיכון לרגע אחד", כפי שהעיד צ'רלס לוקאס, שתיעד את האירועים בספרו "המשחקים האולימפיים של 1904".

האתגר הראשון שעמד בפני המשתתפים היה להגיע לאירוע. בתקופה בה שיכללו האחים רייט את מכונת הטיסה הראשונה שלהם נדרש מסע ימי ארוך ויקר, ואחריו מסע יבשתי מייגע כדי להתייצב לתחרויות. אפילו פייר דה קוברטיין, מחדש המשחקים האולימפיים ויו"ר הוועדה האולימפית, העדיף להישאר בפריס. גם נשיא ארצות-הברית נשאר בבית. בתקופה זאת נחשבו המשחקים תחרות אישית ולא נשאו את האופי של ייצוג לאומי המאפיין אותם כיום. לפיכך, מימון ההגעה והשהייה הפכו אתגר לכל ספורטאי ורבים התקשו בכך.

אחד שהגיע היה הרץ הקובני פליקס קארוויאל. הדוור מהוואנה ידע מעט על מרוצי מרתון אבל ידע הרבה מאוד על סיבולת ונחישות. הוא הגיע לייצג את מדינתו למרות שזאת לא כללה אותו במשלחתה הרשמית. את הכספים הדרושים למסע גייס קארוויאל במפגני ריצה קורעי לב שערך בכיכר המרכזית בהוואנה, מעוברי אורח שהתקשו לעמוד מול אישיותו הכובשת. בניו אורלינס, בדרכו לאולימפיאדה, הפריד משחק קוביות אכזר בין הקובני לבין שארית כספו והוא עשה את סוף המסע כשהוא מתבסס על טוב ליבם של הנהגים שבדרך. בהגיעו לסנט-לואיס, עייף ורעב, הסתפח לאימוניהם של כמה ממשליכי הדיסקוס האמריקאיים, שחלקו עמו את מזונם ואף ציידו אותו בכמה עצות טובות לקראת המרוץ. קארוויאל התעלם מכולן והתייצב בבוקר המרוץ בחולצה לבנה ארוכת שרוולים, נעליים רגילות ומכנסיים שנגזרו ביד חובבנית עד לברכיים דקות ספורות לפני המרוץ.

32 משתתפים התייצבו ב-30 באוגוסט בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים בתנאי חום ולחות בלתי נסבלים, לריצה שרק 14 מהם הגיעו לסיומה. הרצים נאלצו להתמודד עם דרכי עפר מאובקות ועם לא פחות משבע גבעות תלולות במיוחד לאורך המסלול. מי ששרד בתנאי הדרך התקשה לנשום את פליטת הגזים והאבק שהותירו אחריהן עשרות מכוניות של מעודדים נרגשים, שגדשו את המסלול במפגן אחווה ספורטיבית, אך גם בגאווה לא מוסתרת של מי שיכלו להרשות לעצמם לרכוש את המודלים הראשונים של תחילת המאה העשרים. סוסים שהקדימו את הרצים כדי לפנות את הדרך העלו ענן אבק מסמא ומעיק, שסופו שהותיר גם שתיים ממכוניות השופטים בתעלה שבצד הדרך לאחר שניסו להימנע מפגיעה באחד הרצים ברגע האחרון. רק נקודת מים אחת עמדה לרשות הרצים, כעשרים קילומטרים מנקודת היציאה, על אף שהמאמנים דאגו להרוות את צימאון הספורטאים שלהם לאורך המסלול. לוקאס, שהיה גם מאמנו של הזוכה במרתון, העיד כי היה זה "המסלול הקשה ביותר שבן אנוש נדרש לרוץ עליו".

שלוש שעות ו-13 דקות לאחר תחילת המרוץ עבר רחש בקרב 10,000 הצופים שנקהלו באצטדיון האוניברסיטה לצפות בסיומו של המרתון. ראשון הרצים, פרד לורז, ראשון הרצים, נכנס לאצטדיון רענן כמרגנית ביום אביב. רגע לפני שהוכתר כמנצח על ידי בתו של הנשיא, הודה לורז כי עשה שליש מהדרך במכונית.

לורז, שהוביל בבטחה בשלבים הראשונים של הריצה, הותש מהחום ומהתכווצויות השרירים ונעצר באמצע הדרך כשהוא מנופף לרצים האחרים החולפים על פניו. אחר כך נענה בשמחה להצעתו של אחד הנהגים הרבים שחרשו את המסלול לנסוע עימו לאצטדיון השאיר שהשאיר בו את בגדיו. כשמונה קילומטרים לפני האצטדיון אירעה תקלה ברכב ולורז, שהתאושש בינתיים, נעמד שוב על רגליו והמשיך לרוץ. כשהגיע לאצטדיון התקבל בתשואות שהשכיחו ממנו לרגע את המטרה הצנועה שלמענה חזר לאצטדיון. הוא נהנה מקבלת הפנים החמה השמורה למנצחים עד שהודה לבסוף באירועים שקדמו לפגישתו עם קו הסיום. טענותו שלא הייתה זאת אלא התלוצצות נדחתה והוא הושעה לכל תקופת חייו. לבקשתם של הרצים האחרים, שהעידו כי לורז נופף להם בגלוי מהרכב ו שנסע בו, הומתק עונש ההרחקה לשנה אחת. ב-1905 ניצח לורז במרתון בוסטון. הפעם על רגליו, לשם שינוי.

מי שזכה בסופו של עניין במדליה הזהב האולימפית היה האנגלי תומס היקס, שייצג בתחרות את ארצות הברית. היקס נגרר לקו הגמר שלוש שעות ועשרים ותשע דקות לאחר שהחל את הריצה על ידי מאמנו ועוזריו. הוא התעלף מתשישות על קו הגמר לפני שזכה לשמוע על זכייתו. בדיעבד יוחסה הזכייה – ואולי גם ההתמוטטות - לתערובת רבת-עוצמה של סטריכנין גופרתי, ביצים טריות וברנדי שהגירו לפיו מלוויו כל אימת שגופו אותת על התמוטטות מתקרבת. חייו, אגב, ניצלו רק בזכות צוות רפואי מוגבר שטיפל בו מיד עם תום הריצה, שבה איבד ממשקלו חמישה קילוגרם. הריצה הכריעה, בין השאר בין המצדדים בשימוש בספוג המים הקרים כמעורר יעיל של הרצים העייפים, לאלה שהעריכו כי דווקא לספוג המים החמים יתרונות מובחנים. היקס זכה לטיפול רצוף של ספוג שהיה טבול במים שהורתחו במנוע הקיטור של אחת המכוניות. הריצה ההיסטורית הזאת גם סימנה את ההשפעה הגדולה שיהיו לסמים בעולם הספורט של העתיד. אלא שאז היה כל זה בחזקת מותר.

למקום הרביעי הגיע לא אחר מאשר פליקס קארוויאל, הדוור הקובני, שנהפך בינתיים לגיבור ההמונים. אף שלא נהנה מליווי כלשהו, שלא לדבר על אסטרטגית מרוץ מסודרת, הצליח קארוויאל לסיים את הריצה המפרכת ללא סימני עייפות מיוחדים. הוא התמיד בריצה נינוחה לאורך כל המסלול, כשאינו שוכח לעצור מדי פעם כדי ללטש את האנגלית שבפיו בעזרתם של כמה מהצופים שבצדי הדרך, הרגל שבגללו נצפה לפעמים גם רץ לאחור. הוא היה כנראה זוכה בריצה אלמלא נתקף רעב פתאומי. בשלב מסוים עזב את המסלול ונבלע לתוך מטע לארוחת תפוחים קלה. התכווצות השרירים בבטנו שגרמו תפוחי הבוסר אילצה אותו לשכב ולנוח וכך לאבד זמן יקר.

בין הגיבורים האחרים של המרתון ההזוי בסנט-לואיס ראוי למנות את וויליאם גרסיה, שנמצא בצד הדרך ללא הכרה על ידי זוג שעקב אחר המרוץ, ואת מיכאל ספרינג מניו יורק, זוכה המרתון של בוסטון באותה שנה, שהוביל את חבורת הרצים עד שהתמוטט בניסיון לטפס על אחת הגבעות התלולות לאורך המסלול. לנטאו וימסאני, שגויסו מהביתן הדרום אפריקאי ביריד המסחרי, נהפכו לשחורים האפריקאיים הראשונים שהשתתפו באולימפיאדה כלשהי. ניסיונם כרצים בזמן מלחמת הבורים עמד להם והם סיימו את המרוץ בהצלחה. כדאי רק לציין שלנטאו, שהגיע תשיעי, היה ללא ספק משפר את מקומו אלמלא נרדף על ידי כלב שוטה שהרחיקו קילומטר וחצי מהמסלול.

אלא שלסיפור הנפלא הזה מסר מטעה אחד: סטריכנין גופרתי בידי מאמן מיומן או קסם לטיני סוחף אינם מספיקים באמת לתהילה בין-לאומית מתמשכת. דרוש משהו נוסף.

הכישרון הוא יתום

ככל שמתעמקים החוקרים בהתפתחות הקריירה של המחוננים, הם מגלים כי התפקיד שממלא הכישרון המולד קטן והולך ואילו תפקידה של ההכשרה והאימון נעשים מכריעים. היחס בין איי-קיו לבין הצלחה אמנם קיים, אך רק עד לרמה מסוימת של אינטליגנציה. מעל לסף זה, מתברר, תוספת נקודות במנת המשכל הן בבחינת "בזבוז" של הטבע. מכל זווית מחקרית שבה נתבונן על התופעה עולה וצף קול ברור אחד: כמות הזמן שמשקיעים בתרגול היא המדד הטוב ביותר להצלחה האפשרית שלכם. אלא שלפעמים גם זה לא מספיק. כדי שספורטאי יהפוך אלוף או מוסיקאי לאמן בינלאומי, דרוש לעתים מרכיב נוסף: הצירוף של להט והתמדה. תנו דעתכם לסיפור המופלא הבא.

בקיץ 1994 השלים אנדרו ווילס (Wiles), מתמטיקאי מאוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית את אחד המסעות המפרכים ביותר בתולדות המתמטיקה. במשך שלושת העשורים שקדמו לכך עשה ווילס ימים ולילות כדי לפצח את חידת ה"משפט האחרון של פרמה", תיאוריה פשוטה לכאורה שהעסיקה מתמטיקאים במשך 350 שנה. הצרפתי פייר דה פרמה שם לב שלמרות שקיימים פתרונות רבים למשוואה x2+y2=z2 (כמו 32+42=52) לא קיימים פתרונות דומים למשוואה דומה בה המספרים מופיעים בחזקה שלישית. למרבה התסכול, שרבט פרמה בשולי ספר את ההערה שיש בידו הוכחה מופלאה לטענה שלצירוף זה אין פתרון, אלא שהוכחה זאת לא נמצאה לעולם. דורות של מתמטיקאים ניסו כוחם בפתרון התעלומה ללא הצלחה. פיצוח המשפט האחרון של פרמה היה למתמטיקאים מה שהיה במשך שנים רבות הגנום האנושי לביולוגים - משאת נפש מדעית ואישית כאחד.

ווילס היה בן 10 כשנתקל במשפט לראשונה. פשטותה מוליכת השולל של הבעיה מול הידיעה שהמתמטיקאים הגדולים בהיסטוריה נכשלו בפתרונה משכו את הנער לאתגר שמבוגרים ממנו היו אולי נרתעים ממנו. בזמן שחבריו לכיתה בילו במסיבות התחקה ווילס אחר הדרכים בהם תקפו גאוני המתמטיקה של דורות קודמים את הבעיה. האובססיה שלו לנושא נרגעה מעט אחרי שהשלים תואר ראשון והקדיש את עצמו לפיתוח קריירה אקדמית, אך הוצתה מחדש על ידי עמית למקצוע שהסביר לו כי הוכחתה של תיאוריה אחרת - שנותרה גם היא בלתי פתורה, הפעם במשך שלושים שנה בלבד - עשויה לסייע בפתרון משפט פרמה.

ווילס נטש את כל עיסוקיו האקדמאיים, למעט מספר מוגבל של כיתות אותן לימד, ומלבד הזמן שבילה עם אשתו וילדיו, השקיע את רובו ככולו בניסיון לעשות את מה שאף אחד לא הצליח לפניו. השנים הראשונות לא הניבו התקדמות משמעותית אבל ווילס לא התכוון לוותר. "השאלה ", אמר לימים, " לא הייתה אם לוותר אלא איזו שיטה תעבוד". בשנת 1993 אחרי השקעה מסיבית של 15 אלף שעות עבודה הופיע ווילס בכנס מקצועי באנגליה ושטח בפני המאזינים הנרגשים את הפתרון המלא למשפט פרמה. התקשורת הייתה אחוזת התרגשות וווילס הפך לידוען שכיכב ברשימות המשפיעים של אותה שנה לצידן של אופרה וינפרי (משקיענית בזכות עצמה) והנסיכה דיאנה. אלא שקבוצת עמיתים חטטניים שסרקו בקפדנות את מאתיים העמודים שפירטו את ההוכחה הצליחו למצוא בהם כמה טעויות.

אך לא אדם כווילס יתייאש. השקעה מתסכלת של שנה אינטנסיבית נוספת מחייו של מי שכבר הרגיש על פסגת העולם הניבה את התובנות הדרושות להשלמת ההוכחה, שאותה יכול רק אחד מאלף מעמיתיו למקצוע להבין (כפי שהתוודה אחד מהם בפני כתב ה"ניו יורק טיימס"). אך ווילס עצמו לא ייחס את הישגו יוצא הדופן לשכלו אלא לכושר ההתמדה שלו. "לגבי", אמר, "זה היה הדבר העיקרי". סיפורו של ווילס מוביל אותנו לשאלה המעניינת של מה קובע לבסוף את הצלחתם של הפחות מחוננים, כלומר כולנו? מה תפקידן של התכונות המולדות, כישרון ואינטליגנציה ומה חלקן של נחישות ומשמעת עצמית בהצלחותינו?

***

למרות הנטייה הטבעית להתייחס לכשרון ולחריצות כאל המנבא העיקרי להצלחתם של אנשים, מוכיחים יותר ויותר מחקרים כי משמעת עצמית, התמדה וכוח סבל עשויים לספק הסבר טוב יותר. הסיבה העיקרית לכך היא שתכונות אלה מאפשרות התמודדות טובה יותר עם מכשולים ותקלות העומדים בדרכו של כל מי שנוטל על עצמו משימה ממושכת. היה זה תומס אדיסון שאמר כי רבים מאלו שנכשלו לא ידעו עד כמה היו קרובים למטרתם כשהחליטו לזנוח אותה. גם לדעתם של החוקרים בתחום, האופי קובע לא פחות מהכישרון ואולי אפילו יותר. החדשות הטובות הן שתכונות אופי אלה ניתנות לטיפוח.

הבדלי אינטליגנציה, מתברר, יכולים להסביר רק 25% מהפערים בין ביצועיהם של עובדים שונים, ורק שליש מהפערים בין ציוניהם של סטודנטים. אמנים, ממציאים ויזמים שנהנו מהשראה פתאומית שהראתה להם את הדרך נוכחים במוספי סוף השבוע יותר ממה שהם נוכחים בחיים עצמם. כל סופר יודע שתפוקה של 500 מילים ראויות לדפוס עשויה לקחת, לעיתים, גם ימים. ואם מדובר בשירה, אפילו יותר. סיפור מוכר אודות מוצרט מצטט מיומניו כיצד הופיעה לפתע, בשעת רצון רבת השראה במיוחד, סימפוניה שלמה בראשו. אבל מי שמספרים את הסיפור שוכחים משום מה את המשכו, ועל פיו נזקק גם גאון מוזיקה כמוצרט לחודשים רבים נוספים כדי ללטש את היצירה.

מוצרט יש רק אחד אבל תלמידים, לשמחתם של החוקרים, יש מיליונים. אף שאיי-קיו שימש נושא מרכזי במאות-אם לא אלפי-מחקרים, התייחסו מעטים מהם, באופן מפתיע, לקשר שבין אינטליגנציה להצלחה בלימודים. החוקרים מעריכים כי על עשרה בלוג העוסקים באינטליגנציה והישגים אקדמיים, יש פחות מאחד העוסק במשמעת עצמית. למרות זאת, אפילו המעט היחסי של המחקרים בנושא מצליח להצביע על קשר אמיץ בין משמעת עצמית להישגים. וולטר מישל ועמיתים מצאו כבר בשנת 1980 במחקר מכונן בנושא כי ילדים בני ארבע שהצליחו לדחות סיפוק והתאפקו למספר דקות מלאכול מרשמלו אחד שהונח לפניהם בתמורה לשניים שקיבלו לאחר מכן, הצליחו גם יותר בלימודיהם האקדמיים שנים רבות לאחר מכן. מחקרים אחרים שניסו להעריך את השפעתה של המשמעת העצמית על הישגים עתידיים לא העלו מסקנות חד משמעיות, הרבה בגלל הקושי למדוד בדייקנות את המשתנה של המשמעת העצמית. אנג'לה דקוורט ומרטין זליגמן מאוניברסיטת פנסילבניה שילבו כוחות כדי להתגבר על מכשלה זאת.

דקווורט, בת ארבעים מלאת אנרגיה, הנראית יותר כנערה מתבגרת, למדה ניורוביולוגיה באוניברסיטה אך העדיפה קריירת הוראה על פני המשך הלימודים. למשך תקופה קצרה מצאה עצמה מלמדת בבית ספר לילדים שבאו משכבות סוציו אקונומיות נמוכות. היא הבינה די מהר כי אין באיי-קיו בלבד כדי להסביר כיצד מפגינים ילדים מסוימים מיומנות קריאה המתאימה, לעיתים, לתלמידים הלומדים ארבע כיתות תחתם. התופעה עניינה אותה די הצורך כדי לחזור לאוניברסיטה ולהמשיך בלימודיה. היא חברה למרטין זליגמן, שהתפרסם בעבודותיו על אופטימיות וחשיבה חיובית, ויחד החלו לתהות על המשותף לסיפוריהם של מי שהגיעו להישגים גבוהים בתחומים שונים. אף שחלקם הגדול של המצליחנים היו מוכשרים, שאפתנים ומתמידים, היו גם כאלה שחסרו את ניצוצות הגאונות אך גילו עקשנות אמיתית בדבקותם במטרה. החוקרים הבינו די מהר שתכונה זו של נחישות במימוש שאיפה או מטרה ארוכת טווח נוכח מכשולים בלתי נמנעים היא המפתח האמיתי להצלחה. נחישות עיקשת זאת שייכת למרחב הפסיכולוגי של מוטיבציה ומשמעת עצמית, אך בכל מה שקשור להשפעתה על ההישגיות, עומדת תכונה זאת בזכות עצמה.

במשך שנתיים ערכו דקוורט וזליגמן מחקר בקרב תלמידי כתה ח' כשהם משלבים מספר מדדים שונים למשמעת עצמית לצד מבדקי איי-קיו והישגים במבחנים. השימוש בסוללת המדדים המשופרת אפשרה לחוקרים לקבוע כי משמעת עצמית היא אמנם מנבא טוב יותר מהאינטליגנציה להישגיהם של תלמידים כפי שנמדדו כעבור שבעה חודשים.

החוקרים בחנו קבוצת תלמידי כיתה ח' בתחילת שנת הלימודים. הם השתמשו בלא פחות מחמישה מבחנים שונים; שאלון בן 23 שאלות הבוחן התנהגות אימפולסיבית (ניגודה של המשמעת העצמית), שאלון המעריך בקרה עצמית באמצעות 13 שאלות הבוחנות מחשבות, רגשות, דחפים וביצועים, שני שאלונים בהם הורים ומורים מדרגים את המשמעת העצמית של התלמידים וגרסה של הניסוי של מישל לדחיית סיפוקים.

בתום שנת הלימודים נבחנו התלמידים שוב בשורה של מדדי הישגיות. מדדים אלה כללו את גיליון הציונים, מבחן נפרד שנערך במיוחד, מספר השעות שהשקיעו בשיעורי הבית והתשובה לשאלה אם בסופו של דבר אמנם התקבלו לבית הספר התיכון שאליו רצו להתקבל. רוב מדדי ההצלחה היו מתואמים טוב יותר עם משמעת עצמית מאשר עם רמת האינטליגנציה. המתאם המרשים ביותר - 0.67, היה בין משמעת עצמית לציוני סוף השנה, בהשוואה למתאם של 0.32 בלבד בין אותם ציונים לאינטליגנציה.

הציון השנתי מתואם גם עם האינטליגנציה וגם עם המשמעת העצמית, אבל המשמעת העצמית תורמת למתאם זה הרבה יותר. תלמידים בעלי איי-קיו נמוך ומשמעת עצמית גבוהה מקבלים ציונים גבוהים בהרבה ממי שיש להם איי-קיו גבוה אבל חסרים משמעת עצמית. המחקר לא מצא, אגב, כל מתאם בין אינטליגנציה ומשמעת עצמית. שני משתנים אלה בלתי תלויים. שיהיה בהצלחה!

 

סקירות וראיונות

  1. ראיון ב"חוצה ישראל" עם קובי מידן
  2. ראיון ב"ערב חדש" עם דן מרגלית
  3. ראיון ב"מקצוענים" עם שירה פליקס
  4. כתבה ב"הארץ"
  5. קפיצת ראש - מקור ראשון
  6. כתבה ב"ידיעות אחרונות"

 

תגובות קוראים

  1. קראתי את "שימפנזים" וביתר ענין את "רעש" ועלכן מיד רכשתי את "קמיקזים". קראתי בנשימה אחת! מעניין. בעיקר משאיר אותך לחשוב על עצמך ועל כמה וכמה מהאמיתות הבסיסיות שלך עם עצמך. מומלץ בחום.
    עדי י.
  2. יוצא מן הכלל!!!
    דוד
  3. ספר מרתק.
    אמיר

 

5
חזרה לראש העמוד