האם שמפנזים חושבים על פרישה

"האם שימפנזים חושבים על פרישה" נוגע בעולם העסקים, כמתבקש מספר שכתב אחד מאנשי העסקים המצליחים בישראל, אבל אין זה ספר עסקים במובן המקובל. למעשה, כשתניחו אותו מידיכם תתקשו להחליט על איזה מדף לשכן אותו. עסקים? כן, בהחלט. כלכלה? מן הסתם. פסיכולוגיה? אנתרופולוגיה? פילוסופיה? גם וגם, וכן מדע פופולארי וקורטוב של ספרות יפה.

בכלל, בקטגוריית ספרי המצליחנים, אפשר לראות בו ספר חתרני ממש. לשיטתו של המחבר, ובניגוד למה שמקובל לחשוב בקהילה שאליה הוא משתייך, הצלחה היא אמנם סימן לכישרון ועבודה קשה, אבל הצלחה פנומנאלית אינה אלא עניין של נסיבות. פשוט מזל.

אנשי עסקים, אומר יעקב בורק, הם לא בהכרח חכמים יותר, וזה שעשיתי קצת כסף בבורסה לא מחייב אתכם להקשיב לי.

משהובהר ש"סוד ההצלחה" הוא שאין כל סוד, הוא ניגש לבדוק – בפרקים קצרים, עמוסי מחקרים עדכניים מרתקים, תובנות מאירות עיניים והרבה הומור - מה הופך אנשים ליזמים מוצלחים, מה עושה בני אדם למאושרים, ועד כמה מכל זה תלוי בנו.

כדי לדעת שעושר אינו ערובה לאושר לא צריך לקרוא את הספר הזה; בשביל זה, גם לא היה צריך לכתוב אותו. די להציץ במגזיני כרומו ובתוכניות רכילות מהסוג הנחות ביותר. אבל למי שמתעקש לקבל הוכחות, "האם שימפנזים חושבים על פרישה" מספק גם מספרים:

50% מהסיכויים שלנו להיות מאושרים, מגלה המחבר, מוטבעים בנו גנטית. גם טלטלות ותזוזות קיצוניות בנסיבות – גשם של נדבות או אסון - אינן יכולות לשבור תבניות גנטיות. נסיבות כמו גיל, מין, גיאוגרפיה, דמוגרפיה, מצב משפחתי, עיסוק, מראה חיצוני, חינוך ובריאות – משפיעים גם הם על אושרנו, אבל פחות מכפי שאנחנו נוטים לחשוב. מחקרים הוכיחו שמשקלם היחסי המשותף בקביעת שביעות הרצון שלנו הוא 10% בלבד.

ואמנם, נסו לשחזר את האירוע המאושר שחוויתם בשבוע שעבר. מהו? ארוחה נעימה עם חברים? יחסי מין מספקים במיוחד? מופע/סרט/ספר מרתק? בואו נודה בכך, אף לא אחד מהם חשוף להיחלשות הדולר או לעלייה במחיר הנפט.

בורק מציע בספרו עשרה כללים המרכיבים את מה שנותר בשליטתנו בקביעת אושרנו, חלקם אינם מובנים מאליהם.

סיפורו של העולם העסקי הוא סיפורם של אנשי העסקים המנהלים אותו, ובתור שכזה הוא סיפורן של חולשותיהם האנושיות; אחרי הכול, אם המסחר בבורסה היה מתנהל ברציונאליות גמורה איש לא היה קונה או מוכר אפילו מניה בודדת אחת. מול כל מוכר אינטליגנטי, אך אנושי, המעריך כי המניה נסחרת במחיר גבוה, עומד קונה אינטליגנטי לא פחות, אך גם אנושי לא פחות, הסבור כי מחיר המניה אטרקטיבי לקניה.

מקורן של אותן חולשות אנושיות נעוץ בטבענו הרבה יותר משאנו מוכנים להודות. אלפי מחקרים בתחום מדעי ההתנהגות מתעדים את הטיותינו הקובעות בסופו של דבר את ההתנהגות העסקית שלנו.

"שימפנזים" נותן תשובות מרתקות ולעתים משעשעות לשאלות הבאות ולרבות אחרות.

למי יש סיכוי טוב יותר להיות יזם מוצלח?
מדוע בנים בכורים אינם אוהבים להסתכן?
האם מיליונרים הם קודם קמצנים ורק אחר כך מיליונרים או להיפך?
האם נשים הן משקיעות טובות יותר גברים?
מדוע אנו נוטים יותר לענות לדוא"ל הנשלח אלינו על ידי מי שראשי התיבות של שמו זהה לשלנו?
מדוע אנו קונים יותר מניות ביום שמש ללא כל קשר להתנהגות השווקים?
מדוע אנו עובדים לילות כימים כדי להשיג חופש בחירה, אך סובלים כאשר אפשרויות הבחירה העומדות מולנו רבות מדי?

שני שלישים מאתנו יעשו מה שכולם עושים ללא ייחוד וללא בחירה. מחציתנו יעשו את מה שהגנטיקה שלהם כופה עליהם. סדר הלידה והסביבה שבה אנו מתפתחים נוגסים נתח נוסף מעוגת חופש הבחירה שלנו.

הבה נדע להבחין, אומר יעקב בורק, בספרו "האם שימפנזים חושבים על פרישה?" בין מה שאמנם פתוח לבחירתנו ובין מה שרק נראה כזה.

קטעים מתוך

סיפורי דגים

היפנים משתגעים על נתחי דגים טריים. לכן, זה עשרות שנים, מי החופים של יפן עניים בדגה. כדי להאכיל אפוא את אוכלוסיית יפן בדגים שהיא כה אוהבת, בנו חברות הדייג ספינות גדולות יותר מרחיקות שייט מתמיד.

אך אליה וקוץ בה. ככל שהדייגים הפליגו רחוק יותר, כך התארך גם המסע בלוויית הדגה העולה ברשת חזרה לחופי יפן. כשהדרך ארכה יותר מקומץ ימים, איבדו הדגים מטריותם. היפנים לא אהבו את הטעם. מתוך כוונה לפתור את הבעיה התקינו חברות הדייג מקפיאים רחבי מידות בספינותיהם. כך יכלו הדייגים לתפוס את הדגים ולהקפיא אותם בעודם בים. ההקפאה אפשרה לספינות להפליג רחוק עוד יותר ולשהות בים תקופה ממושכת יותר.

היפנים חשו בהבדל בין הדג המוקפא והדג הטרי. הדג הקפוא נמכר במחיר נמוך בהרבה.

לפיכך ישבו מנהלי חברות הדיג על המדוכה ולבסוף התקינו על סיפון הספינות מכלים ענקיים של מי ים. הדגים שעלו ברשת הוכנסו למכלים שעל הסיפון והצטופפו שם סנפיר אל סנפיר. לאחר חיבוטים קצרים במים, חדלו הדגים לנוע. הם היו עייפים ואינרטיים, אך לפחות בחיים.

למזלם הרע של הדייגים, גם הפעם יכלו היפנים האנינים לחוש בהבדל. מכיוון שהדגים לא זזו במשך ימים, לא היה טעמם כשל דגים טריים. והיפנים העדיפו, כמובן, את טעמו של הדג הטרי על פני טעמו של הדג החבוט.

נניח שבשלב זה הייתם מייעצים לתעשיית הדייג ביפן, מה הייתם אומרים לה? ובכן, כדי לשמור את טריות הדגים, ממשיכות חברות הדייג להתקין את המכלים בספינותיהן, אלא שעתה הן מוסיפות כריש לכל מכל. הכריש טורף אומנם כמה דגים חסרי מזל, אבל רוב הדגים מגיעים לחוף רעננים למדי. הם הפכו מאותגרים.

הסיפור הזה שנולד בשנות החמישים, חוזר מאז במחזוריות צפויה בנאומי תחילת השנה של דיקני אוניברסיטאות שמאיצים בתלמידיהם להצטיין, מאמני כדורסל לפני סדרת משחקים חשובה ומנהלי מפעלי גלידה לפני עונת החורף.

מי שמצטט את הסיפור מזכיר גם כמעט תמיד את רון האברד, הסופר האמריקני, מייסד תנועת הסיינטולוגיה. האברד היה זה שטבע את האמירה "האדם משגשג, באופן מוזר, רק בנוכחותה של אווירה מאתגרת".

האם הוא סיפור אמיתי? גיליון כתב העת "Traveler " הסוקר את עשרת האתרים שנחשבים חובה למטייל בטוקיו, כולל ברשימה גם את שוק הדגים. למבקר בשוק מציע המדריך שלא להחמיץ את מסעדת "אדו-ג'ין", שבה מוזמן התייר להצביע על אחד מהדגים השוחה במכל בטרם יוגש טרי לשולחנו. המדריך לא שוכח לציין כי הכריש הקטן, השוחה גם הוא במכל, אינו נכלל בתפריט. בהחלט חומר למחשבה למי שמתחקה אחר מקורות הסיפור הפנטסטי הזה.

אמיתי יותר או פחות - הסיפור הזה הוא האליגוריה העומדת כיום בבסיסה של תרבות הצריכה המערבית. השגה של כל שאיפותיכם - איתור בן זוג מתאים, השגת משרה נוחה וסילוק כל חובותיכם - עשויה לדלל את שאפתנותכם, לפתוח אתכם לנוח על זרי הדפנה והנורא מכל – להפסיק לצרוך.

ה"אתגר", המפתח הפסיכולוגי להתפתחותנו האישית, גויס לשמש כמנוע המרכזי של כלכלת הצריכה שתרומתה להתפתחותנו עדיין דורשת הוכחה.

על פי גישה זו, עצם המחשבה על האתגרים העומדים לפניכם מטעינה אתכם באנרגיה. אתם נרגשים לנסות פתרונות חדשים. אתם מלאי חיים! אך אל תתבסמו בהצלחתכם. אם הצלחתם להדביר את האתגר המרכזי, מהרו וגבשו אתגר חדש שאפתני ממנו. בקיצור: שימו כריש במכל שלכם וראו עד כמה רחוק אתם יכולים להגיע.

האצת הקצב בו מתנהלים חיינו היא תופעה חדשה יחסית בתולדות האנושות. שורשיה במהפכה התעשייתית ובתנועת "הנאורות" של המאה ה-18. מייצגה הכלכלי החשוב ביותר הוא הפילוסוף והכלכלן אדם סמית שקבע בספרו "עושר העמים" כי מטרתו היחידה של הייצור היא הצריכה. אכן, דרך ארוכה עברה האנושות מאז טען אריסטו שהתנאי המקדים לכל פעילות הוא פנאי. פילוסוף דגול אחר, לורד ברטרנד ראסל פירסם בשנת 1935 קובץ בלוג בספר הנושא את השם "בזכות הבטלה". הספר יכול היה להיקרא בקלות ב"זכות האינדיבידואיליות". תרבותנו, טוען ראסל, מכוונת כולה להסיח את דעתנו מהנושא המרכזי: קיצנו הבלתי נמנע. רק האטת קצב החיים שלנו תאפשר את הפניות הנפשית הנדרשת לנושא זה, שאנו כה מצליחים להדחיק בהמולת חיינו. אינדיבידואליות היא משקל הנגד האמיתי לקונפורמיות אשר כופה עלינו השיטה הכלכלית שכרישים מאתגרים הם מרכיב מרכזי בה.

שבעים שנה מאוחר יותר, לאחר שהצלחנו להאיץ את קצב חיינו אפילו יותר, מגיע ספר חדש של קארל אונורה, עיתונאי קנדי החי בלונדון, כמשב רוח רענן.

ספרו, "בשבח האטיות", מציג דוגמאות מצמררות לכישלונה של חברה רדופת יעילות להציע אורח חיים בריא ומספק לאזרחיה. הונורה בוחן בעדשתו האיטית סדרה שלמה של נושאים: מזון, ערים, עבודה, פנאי וגם את מעשה האהבה. לכל אחד מהנושאים מציג המחבר דוגמאות של תנועות נגד ברחבי העולם, המאמצות אורח חיים איטי יותר, עם פחות אתגרים ויותר תרבות פנאי.

האתר,www.Slowdownnow.com המטיף, כשמו להאטת הקצב, מציע לקורא הנינוח סיפורים איטיים במיוחד. סיפורי טקס תה אנגלי של בין ערביים מככבים באתר לצד מסה פילוסופית על הקושי שבקימה בבוקר. מקום מיוחד מוקדש שם לציטוטי הוגים וסופרים מפורסמים, כגון המתמטיקאי והפילוסוף בלז פסקל שכתב ב- 1650 ש"מקורן של רב הרעות החולות הפוקדות אותנו הוא בחוסר יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר", או הסופר מרסל פרוסט שעבד עשר שנים מתוך מיטתו בשל מחלה אמיתית או מדומה. גאוניותו של פרוסט באה לביטוי בתיאור שכתב על אדם המנסה לחזור לישון במיטתו. נדרשו לו לכך לא פחות מ- 17 עמודים.

ולסיום, אם נחזור רגע לספור הדגים בו פתחנו: האתגר לא מצליח להאריך את חייהם של הדגים, הגם שהוא שומר על טריותם. מקץ זמן לא רב הם מתים ממילא - מפיו של הכריש השוחה במכל או מידו של שף הסושי הגדול.

החבל והמשתנה התלוי
סלומון גרנדי נולד ביום שני, הוטבל לנצרות ביום שלישי, נישא ביום רביעי, חלה ביום חמישי, מצבו החמיר ביום שישי, הוא נפטר בשבת ונקבר ביום ראשון. זה היה סופו של סולומון גרנדי.

שיר ערש זה הדיר שינה מעיניהם של ילדים רבים באנגליה הויקטוריאנית של המאה ה- 91. קסמו המפוקפק מבוסס על כך שמוחנו הממהר לקשר בין דברים נוטה לייחס את רצף האירועים הטרגי לשבוע יחיד, אף שלמעשה הם פרושים על פני שנים רבות.

דוגמא נוספת לאותו עניין – בשנת 2006 ביקרתי בגלריה הלאומית בלונדון בתערוכה "אמריקאיים בפריס 1860-1900". התערוכה מפארת את השפעתם של פריז ואמניה על ציירים אמריקאיים שנהרו אליה בסוף המאה ה- 19 וביניהם קאסאט, וויסלר, הומר, סרג'נט ואחרים.

כל מי שעבר את גיל 58, כמוני, יודה בפניכם כי אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי הקיומי של החסרת תאריך הולדתו של האמן מתאריך מותו, כפי שהם מפורטים על הקיר לצד התמונה. התוצאה, נדמה לנו, עשויה להאיר את הכתובת על הקיר שלנו.

סקירה מהירה של התאריכים הולידה את התחושה כי אווירה של פריז הוא סגולה לאריכות ימים. תוחלת החיים שהשתקפה על הקירות ההדורים של הגלריה הלאומית נראתה, במבט שטחי, ארוכה יותר ממה שהיה ראוי לתקופה. לא התעצלתי, רכשתי קטלוג, בצעתי את החישובים הדרושים, והתברר, אמנם, כי אורך החיים הממוצע של 34 הציירים המוצגים בתערוכה הוא 71 שנה לעומת תוחלת חיים של 48 שנה באוכלוסיה הכללית באירופה של שנת 1900.

האם יתכן שלהט העשייה, היצירתיות או ההכרה הציבורית מאריכים חייו של אדם?

אף שאני עצמי מעריך כי אש היצירה הבוערת אצל אמנים מאריכה את חייהם ואלכוהול מקצר אותם, אני יודע שנדרש יותר ממתאם סטטיסטי כדי לקבוע מסמרות בעניין. ולראיה, כמות מכשירי הקשר האלחוטי באנגליה של שנות החמישים גדלה ביחס ישיר למספר החולים המאושפזים בבתי החולים לחולי נפש במדינה. מה זה אומר? למעשה לא כלום, אם נבין שהגידול הטבעי באוכלוסייה הוא בעצם הגורם המקשר בין שתי תופעות ואין ביניהן דבר בלעדיו.

הצורך הנואש שלנו להגדיר את הקשר בין הסיבה והמסובב הוליד את המתאם הסטטיסטי כביטוי השכיח ביותר לקשר זה. אך במקרים רבים, כמו במקרה מכשירי הקשר, מתחברת הסיבה למסובב בדרך עקיפה שהמתאם הסטטיסטי עיוור לה.

לסופרים, אם ננסה להדגים, תוחלת חיים ארוכה מזו של משוררים. ג'יימס קאופמן מהאוניברסיטה של קליפורניה בחן את אורך החיים של 1,987 סופרים ומשוררים שמתו במאות האחרונות. הוא מצא כי תוחלת החיים של סופרים היא 66 שנה; של מחזאים 63 שנה; ושל משוררים רק 62 שנה. אחת ההשערות להסברת הפער גורסת כי משוררים נוטים לדיכאון, צורכים יותר אלכוהול ונוגדי דיכאון אחרים המקצרים את חייהם. הסבר אחר קשור לעובדה שסופרים יוצרים את יצירותיהם המוערכות בגיל מבוגר יחסית. משוררים, מאידך גיסא, מפרסמים את עבודותיהם הטובות בגיל צעיר, ולכן מי שמת צעיר וכתב שירה יוגדר כמשורר שנפטר, אך אם כתב ספרות ומת בגיל צעיר, יתכן שאפילו לא זכה להכרה כאמן. ויתכן כמובן ששני ההסברים נכונים, ועם זאת, הפתרון עשוי להיות הרבה פחות רומנטי - שירה מפרנסת פחות מכתיבה ורמת התזונה והטיפול הרפואי קשורים שניהם לרמת ההכנסה – המקשר החמקמק במקרה הזה.

מחקר השוואתי אחר בנושא אריכות הימים, שהשווה בין אפיפיורים לציירי החצר שלהם בשנים 1200-1900, מצא כי אפיפיורים חיים בממוצע 5 שנים יותר. בניסיון לנטרל את העובדה כי אפיפיורים מוכתרים בגיל מאוחר מלכתחילה, הגבילו החוקרים את הניתוח ההשוואתי לאותם ציירים אשר היו עדיין בחיים בגיל בו נבחרו האפיפיורים בני זמנם לכהונה הרמה. המחקר כלל 80 אפיפיורים ו-426 ציירים. הסיכוי של ציירים למות לפני גיל 70 גדול פי 1.5 מזה של האפיפיורים בני תקופתם. אבל גם במקרה הזה, קישור לוגי מהיר מדי עשוי להחמיץ את השפעת הסיכונים שבאורח החיים החופשי של ציירים לעומת השפעת הפוריטניות של הכס הקדוש, וזאת עוד מבלי להזכיר את תכולת העופרת הרעילה בחלק מהצבעים של אותה תקופה. החיים, כפי שאתם רואים, אינם פשוטים ונסיבות סיומם עוד פחות.

יש המנסים לפשט אותם עוד ועוד בעזרת המתאם הסטטיסטי. מגזין רכב גרמני בדק את הרגלי המין של יותר מאלפיים מקוראיו. המשתנה התלוי היה התדירות השבועית שבה מקיימים הקוראים יחסי מין. המשתנה הבלתי תלוי, לכאורה, היה סוג המכונית שבבעלותם. בעלי מכונית היוקרה "פורשה" מדשדשים בתחתית הרשימה עם תדירות של 1.4 פעמים בשבוע. האם אפשר לקשור בין המשתנים האלה? כל ניסיון כזה יהיה נמהר. המשתנה המקשר כאן הוא הגיל – גילם הממוצע של בעלי "פורשה" גבוה יותר, ולפיכך פעילותם המינית דלילה יותר. על כך כבר אמר הסופר והעיתונאי גרג איסטרברוק "ענו מספרים והם יודו בכל דבר".

גם בכלכלה המתאם הסטטיסטי עומד בבסיסן של רוב ההחלטות הכלכליות המייחסות משמעות לקשר שבין שני משתנים, בלתי תלויים, לכאורה. אולם המוח האנושי אינו בנוי לעמוד באתגר של הבירור הנוקב אם שני המשתנים אמנם בלתי תלויים, ואנו נוטים להפריז באיתור נסיבתיות במקומות שבהם היא נעדרת. מה באמת דוחף אותנו ליצור קישורים לוגיים פזיזים בין שתי תופעות סטטיסטיות? אין ספק, יש נחמה גדולה בתחושה כי העולם סביבנו מסודר ואפילו אם אינו נראה כך ממבט ראשון, ביכולתנו לזהות בו חוקיות ולהשליט בו סדר. אך יתכן שגם במקרה זה הפתרון נמצא ביישומיה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. שורשיו האבולוציוניים של האדם מציעים למוחו תגמול מיידי על קישור מהיר, במיוחד אם מדובר באיום קיומי. זיהוי מקדים של צללית חיה טורפת או שינוי בכתמי צבע על הקרקע המעידים על הידלדלות המזון, עשויים להבטיח את הישרדותו- סיסמת הבחירות המרכזית של מפלגת אימא טבע. גם הפיתוי החברתי לוותר על בחינת חוסר התלות שבין המשתנים הוא גדול: טפיחה על השכם מחבר אוהד המעריך את התובנה, ניד ראש קל משותף אוהד או טיעון מנצח במסע מכירות של מוצר, שהבסיס המדעי לקידומו אינו מוצק די.

לסיכום, הפיתוי לקישור סטטיסטי המהיר תמיד יהיה שם, אך כדאי לדעת: מקורן הלטיני של המלים figure (ספרה) ו- fictitious (דמיוני) הוא זהה. Fingere – הזהרו!

סקירות וראיונות

  1. הארץ: איך לעשות כסף או לפחות להיות מאושר
  2. M&L (הולנדית)
  3. managementboek.nl (הולנדית)
  4. D la Repubblica delle Donne /May 09 (איטלקית)
  5. il Giorale.it /July 09 (איטלקית)
  6. Torino Sette /September 09 (איטלקית)
  7. IL Secolo /September 09 (איטלקית)
  8. io donna /September 09 (איטלקית)
  9. la Stampa /September 09 (איטלקית)
  10. Reset DOC /October 09 (איטלקית)

תגובות גולשים

  1. Very interesting reading. realy enjoyed it
    Nir
  2. ספר מצויין ושובר מוסכמות וגם כתוב יפה. בעל ערך מוסף כאשר נכתב בידי מישהו ש'בא משם' מההצלחה של עולם העסקים
    יואב
  3. ספר מדהים, פרקים מאלפים. חכמת חיים ארוזה בצורה תמציתית וסגנון כתיבה מרתק והומוריסטי. הכותב, איש עסקים ש"עשה את זה" מתמסר לתרומה לקהילה ולחברה. להצדיע ולאהוב.
    Shimon Teller
  4. ספר מרתק ומעורר מחשבה, השופך אור על הקשר בין אושר לעושר.
    ניצנה
  5. The book opened my eyes on a concept usually under-valued: companies are made of people and understanding human behavior is fondamental to reach professional goals. Thanks,
    Pietro
  6. Jacob Burak’s Hebrew language “Do Chimpanzees Dream of Retirement” (© 2007 by Jacob Burak and published by Kinneret, Zmora-Beitan, Dvir - Publishing House Ltd.) starts with a short autobiography, and then courageously dives into the “Why” part of the subject matter.
    read the blog post

  7. Jacob, I found your writings on entrepreneurs of great interest. In fact, my team at Duke and Harvard which confirms some of what you wrote about the background and motivations of entrepreneurs. We surveyed 550 successful entrepreneurs. We found, for example, that the average birth order of respondents in their family was 2.2 and the average number of siblings was 3.1. Here are links to download those papers:
    http://ssrn.com/abstract=1431263 and http://ssrn.com/abstract=1507384 have also written two articles about entrepreneurs recently: http://techcrunch.com/2010/02/27/can-entrepreneurs-be-made/ and    p://techcrunch.com/2010/03/06/replicators-innovators-and-bill-gates/
    Vivek
5
חזרה לראש העמוד